שליחי מצווה

מֶה (גברת) מאטאקיסו גרה בבקתת בוץ עגולה בעלת גג קש מחודד בכפר הא-מחאטה. יש לה ארבעה ילדים משלה, ועוד שניים של אחותה החיים אצלה מאז שהתייתמו מהוריהם. שניהם נולדו נשאי HIV. בעלה של מה מאטאקיסו נסע לפני שנים לדרום אפריקה לעבוד במכרות הזהב. כבר שנים שלא שמעו ממנו, וגם מעט הכסף שהיה שולח הפסיק להגיע. שמועה מספרת שהוא מצא לו אשה חדשה והוא חי איתה בסוואטו.

הבוקר מתחיל בכפר עם עלות השחר. קריאות התרנגולים ונביחות הכלבים מהדהדות מן ההרים הנישאים סביב, ומה מאטאקיסו מתחילה את יומה: מדליקה את המדורה, מעירה את הילדים, מבשלת דייסת תירס לכולם, אוספת את העורות שעליהם ישנו בערימה מסודרת ומטאטאת את רצפת הבוץ ואת הכניסה לבית. הבן הגדול, בן 11, עולה עם הפרה האחת שלהם להר. פעם הוא הלך לבית הספר, ואפילו הצליח למדי ולמד אנגלית, אבל הוא גדל ולמשפחה אין כסף למדים חדשים, שלא לדבר על נעליים מתאימות, ובלעדיהם לא ייתנו לו להיכנס. ובכלל - להחזיק ילדים עולה כל כך הרבה. זה בזבוז לשלוח אותם כל יום לבית הספר כאשר הם יכולים לעזור בכלכלת הבית, בעיקר כאשר צריך כסף כדי לנסוע למרפאה מדי חודש עם ילדיה של האחות כך שיקבלו תרופות מתאימות. כבר איימו עליה שאם לא תגיע לביקורת חודשית לא תקבל יותר כדורים בשבילם. אבל הנסיעה כל כך יקרה...

מה מאטאקיסו היא מוסוטו, כלומר בת שבט הבסוטו ותושבת של מדינת לסוטו אשר שוכנת כל כולה בתוך תחומי דרום אפריקה. מדינת הרים קטנטונת, יפהפייה וענייה. סיפורה הוא סיפורם של כולם כמעט - אוכלוסייה שמורכבת ברובה מנשים (הגברים עובדים במכרות דרום אפריקה), אשר מטופלות בכמה ילדים. 97% מן האוכלוסייה מוגדרים על ידי האו"ם "עניים" ו"עניים מאוד", וכל אדם שלישי הוא נשא  HIV.

החינוך אמנם ניתן בחינם, אך רבים אינם יכולים לעמוד בהוצאות הנלוות כמו מדי בית הספר שהם חובה. משום כך מעדיפים לעתים קרובות להשאיר את הילדים בבית כדי שיעבדו במשק, המבוסס בעיקר על חקלאות זעירה. האוכלוסייה מצליחה להחזיק את עצמה על תפריט יומי שמורכב בעיקר מפאפא (קמח תירס) וירקות עליים, בדיוק על הגבול שבין רעב לשובע.

החזון קורם עור וגידים

עד לפני שנתיים לא ידעתי כלום על לסוטו. אפילו לא ידעתי שמדינה כזו קיימת. כאשר בן זוגי אסף ואני החלטנו לנסוע לירח דבש באפריקה, ידענו רק שאנחנו לא רוצים לטייל כמו שטיילנו בעבר - להגיע למקום חדש, בדרך כלל זול כך שנוכל להרשות לעצמנו טיול ארוך, ולעקוב אחר מדריכי טיולים כדי לראות יחד עם תרמילאים אחרים את אותן "אטרקציות" תיירותיות. כאקטיביסטים חברתיים ובעלי מודעות סביבתית, ידענו שאנחנו רוצים משהו אחר. פחות מזהם, פחות מערבי, פחות קולוניאלי, אבל יותר מקומי, יותר אמיתי, יותר מתחשב, יותר שוויוני.

חיפשנו באינטרנט מקום להתנדב בו, אבל כל מה שמצאנו הן הזדמנויות "להתנדב" בתמורה לסכומי כסף גדולים. "מי שבאמת צריך את עזרתכם ולא רק את הכסף שלכם, לא יהיה באינטרנט. את אלה תמצאו על הדרך", היתה העצה הטובה שקיבלנו מידיד. אז התחתנו, ארזנו שני תרמילים וקנינו כרטיס טיסה בכיוון אחד - יוהנסבורג.

חודש ומשהו לאחר מכן מצאנו את עצמנו מתנדבים בחווה אורגנית בדרום אפריקה, לא רחוק מגבול לסוטו. עדיין מנסים לעכל את המציאות בארץ הזאת, שהאפרטהייד עדיין ניכר בה בכל פינה. זוג קנדים שפגשנו בחווה הציעו לנו להתלוות אליהם למסיבת חג המולד בפרויקט קהילתי בכפר הא-מחאטה. כך פגשנו בפעם הראשונה את פרויקט "פדיסנונג" (בססוטו: עובדים ביחד). וכך פגשנו לראשונה את האשה רבת ההשראה שהפרויקט הקסום הזה הוא החזון של ה- מֶה מאמלו.

דרך להתגבר יחד. פדיסנונג

מאמלו נולדה צולעת. בלסוטו מוכת האבטלה והעוני, חריגות היא עול כבד בהרבה מאשר בארצות המפותחות. למרות שגדלה במשפחה אוהבת ותומכת, הסטיגמה החברתית הכאיבה לה, ובאין כל מערך תמיכה או מסגרת שיקומית לבעלי צרכים מיוחדים היא מצאה את עצמה בגיל 19 מובטלת ותלויה בהוריה העניים. לא עזרה לה העובדה שהצליחה לסיים תיכון בהצטיינות ושסיימה בהצלחה לימודי מזכירות בעולם שבו על כל משרה יש עשרות מתחרים. הנכות הקלה שלה נהפכה למכשול בל יעבור.

אך לא אדם כממלו תתייאש וירים ידיים. להפך - הרגישות המיוחדת שפיתחה עקב המוגבלות שלה פקחה את עיניה לראות את סבלם של אחרים סביבה, ולנסות למצוא דרך להתגבר יחד על הסטיגמה החברתית. חזון התחיל להירקם בקרבה - אם החברה אינה רוצה לעזור לנו, מדוע לא נתאגד ונעזור לעצמנו? וכך היא פנתה יום אחד לצ'יף של הכפר שלה בבקשה צנועה - חלקת אדמה קטנה שעליה תוכל להקים קואופרטיב של אנשים בעלי מוגבלויות, אשר כל אחד יעבוד בו בחקלאות לפי יכולתו וכולם יתחלקו ביבול וברווחי המכירות. אך הצ'יף היה נחרץ: "אני לא רוצה לראות נכים מסתובבים לי פה כל היום" הוא פסק, וכמוהו פסקו 12 צ'יפים אחרים מהאזור.

ממלו הבלתי נלאית המשיכה ועברה בין הכפרים עד שהגיעה לכפר הא-מחאטה, שבראשו עומדת צ'יפית. "בוודאי שאעזור לכם", היתה תשובתה המיידית. כעת נותר רק למצוא את חברי הקואופרטיב, ולשם כך צלעה ממלו במעלה ובמורד מדרונות ההרים, כאשר היא מפרסמת בכל כפר את החזון ואת מועד ומקום הפגישה: יום א' בחמש.

ביום א' בחמש ישבה ממלו בביתה של חברה בכפר. היא לא העזה להגיע למקום הפגישה ולגלות חדר ריק. "ירדתי בחמש וחצי, וכבר מרחוק ראיתי את האנשים שלא היה להם מקום בפנים", היא מספרת בחיוך. החזון קרם אור וגידים בעזרת אנשי הכפר. בהנהגת הצ'יפית נבנה מבנה קטן והוכשרה קרקע חקלאית, מונה ועד מנהל שיתופי והפרויקט יצא לדרך. אך ממלו לא עצרה, והקימה בהמשך בית מחסה לילדים בעלי מוגבלויות (מפיגור ועד אוטיזם, מנכות ועד בעיות נפשיות), בית ספר לגמרי בחינם ("בלי תלבושת!" היא קובעת נחרצות) שבו משולבים הילדים החוסים וילדי הכפרים השכנים, וקבוצת תמיכה לנשים נשאיות HIV, אשר סובבות ברגל בין הכפרים המרוחקים ומסייעות להעלות מודעות ולתמוך בנשאים וחולים.

התקווה של מה מאטאקיסו

כאשר הגענו לביקור בפרויקט, על צלע הר ירוק בין פלגים ושדות, התאהבנו מיד - בממלו, בילדים, בפרויקט כולו. לעומת פרויקטים אחרים, שהתחילו כיוזמות חיצוניות של ארגונים מערביים, כאן היה ברור שהפרויקט צמח מלמטה, והקהילה כולה שותפה לו. כך שלהבדיל מפרויקטים אחרים - כסף אולי אין, אבל יש חיבור לקהילה ולמקום, יש כבוד לתרבות ולמסורת, ולכן יש לזה סיכוי גם להצליח ולשרוד, ולעשות שינוי אמיתי. תהינו איפה אנחנו יכולים להשתלב בכל זה. רצינו להיות חלק, לא רק כדי לעזור כמיטב יכולתנו, אלא גם בשבילנו. הרגשנו שאנחנו יכולים ללמוד המון ולקבל השראה.

בלי תלבושת אחידה. אפרת נוי והאחים צקו (מימין) וטבוהו

אנחנו לא זוכרים מי היה הראשון שהעלה את רעיון הגסט האוס. דיברנו הרבה על הבעייתיות של תשתיות התיירות בלסוטו ובדרום אפריקה - הבעלות רובה ככולה לבנה, בעוד שהעובדים הם שחורים ומרוויחים שכר מגוחך. המבנים "מערביים" מתוך תפישה שהתיירים מחפשים רק את המוכר והנוח, והמיקום הוא בדרך כלל מחוץ לקהילות המקומיות כך שאין מגע עם התרבויות המקומיות המגוונות.

למה, חשבנו לעצמנו, שלא נסייע לממלו ולקהילה להקים גסט האוס לתרמילאים בכפר? מקום בדיוק כמו שאנחנו ורבים אחרים כמונו מחפשים - בנוי בסגנון מקומי, בתוך הכפר, מנוהל על ידי התושבים, שכל הרווחים שלו נשארים בקהילה ותורמים לה?

ממלו ובעלה בן התלהבו. וכך מצאנו את עצמנו עוברים לגור בהא-מחאטה, ובונים יחדיו גסט האוס קטן ואקולוגי - אנחנו עוזרים לזהות מה יכול להוות משאב תיירותי (אף בסוטו לא חשב שהנוף מהחלון יכול לעניין "אמריקאים עשירים") ומלמדים איך מתנהל גסט האוס ולמה מצפים תיירים (בשירותים חייבים נייר טואלט ולא עיתון גזור), והם מתכננים, רוכשים חומרים, מוצאים בנאים. בין לבין שיחקנו עם הילדים ועזרנו בבית הספר ובמעון. נשארנו בכפר חמישה חודשים. כיום הגסט האוס פעיל ומקבל אורחים ומתנדבים.

מיזמים כמו בניית הגסט האוס מכונים "micro change" כלומר שינוי ברמת המיקרו. אלה פרויקטים קטנים ולא יקרים, אך האפקט שלהם גדול. כמו אדוות במים, המעגלים שבהם שינוי כזה יכול לגעת גדלים והולכים. הגסט האוס מושך כמובן כסף מערבי - זול במונחים שלנו, הון במונחים מקומיים. הכסף הזה עוזר להאכיל כ-200 יתומים וכ-60 ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים. הגסט האוס מושך גם מתנדבים פוטנציאלים. הנערות החיות בפדיסנונג משמשות כעובדות - מנקות, מכבסות, מסדרות, ובתמורה הן מרוויחות משכורות קטנות והרבה תחושת מסוגלות וביטחון.

אבל במעגל הגדול יותר גם הקהילה המקומית נתרמת. היזכרו במֶה מאטאקיסו, למשל. בואו נניח שהגברת תתלה שלט קטן בגסט האוס: "ארוחת צהריים מסורתית ב-15 מלוטי" (כ-10 שקל). את מנות הפאפא והמרוחו שהיא מבשלת בסיר הברזל הגדול על המדורה מדי יום היא תגדיל מעט, ותמכור בכל יום שתי ארוחות צהריים. בכסף הזה היא תוכל לקנות אוכל ולשלם על מדי בית הספר של בנה הגדול והנסיעה החודשית למרפאה. בנה יסיים תיכון, ייסע לדרום אפריקה ללמוד באוניברסיטה ויחזור עם מקצוע, אולי אפילו רופא שיוכל לסייע לחולי הכפר. אולי לא רופא, אבל סיכוייו למצוא עבודה יגדלו. ילדיה גם יוכלו להתרועע עם התרמילאים, ללמוד אנגלית, לשמוע סיפורים ממקומות אחרים. התיירים יוכלו לפגוש את הילדים, ללמוד את שפתם המתנגנת, את תרבותם. אולי יום אחד תהיה למה מאטאקיסו בקתת מטבח נפרדת עם כיריים, והיא תוכל לנוח אחר הצהריים ולפטפט עם השכנות. וכל זה בזכות גסט האוס קטן אחד, שנבנה תוך כמה חודשים מבוץ, אבנים וקש.


אפרת נוי היא תלמידת תואר שני לסוציולוגיה של החינוך, תרמילאית ומתנדבת בפרויקט חינוכי וטיפולי בלסוטו, אפריקה הדרומית.