הילדה בת ה-10 שהתעקשה לכתוב יומן בעברית רצוצה הפכה לאחת המשוררות האהובות בישראל. מאיר עוזיאל מזכיר שביצירתה מבטאת לאה גולדברג את הפן האישי, אך כוחה העצום טמון, בין היתר, בשורשיה היהודיים והציוניים
היא למדה עברית, כתבה בעברית ופרסמה שירים בעברית עוד לפני שעלתה לארץ, ובעלייתה היא כבר היתה משוררת מוכרת למדי בעברית, וגם ד"ר לשפות שמיות ולהיסטוריה של העם היהודי, שלימדה תנ"ך וספרות עברית. אני מתעכב על הפרטים האלה בביוגרפיה שלה כי אנחנו, שדוברים עברית בטבעיות, בדרך כלל לא מסוגלים להבין איזו מחויבות היתה זו לכתוב בעברית בתוך עולם המתנהל כולו בשפת המקום.
הצצה למודעות עצמית נדירה
גולדברג גדלה במשפחה חילונית בקובנה שבליטא. אביה לקה במחלת נפש ולא תיפקד. היהודים בליטא לא השתמשו בעברית כשפת היום-יום, אבל כבר בגיל 10 היא החליטה לכתוב יומן אך ורק בעברית. העמודים הראשונים שלו מאפשרים הצצה מרתקת לנפשה של מי שהפכה למשוררת וסופרת אהובה, ויש בהם מודעות עצמית שלא מוצאים בדרך כלל אצל ילדה בת 10. העמוד הראשון נכתב בתאריך "4 תשרי תרפ"ב" [היא הקפידה לכתוב את התאריך העברי] – ובו היא כותבת: "היום אני מאטחלה ליאכתוב יומן. אני זוכרת כשלפני שנתיים גם כן חפצתי לחתוב אבל פעם אחת לא היה פני..." וכן הלאה. שגיאות בלי סוף, אבל היא מתעקשת.
גולדברג לא מוצגת בדרך כלל כמשוררת או סופרת בעלת צביון יהודי, אבל בשבילי המחויבות הזו לכתוב בעברית היא הצהרה על מחויבות יהודית גדולה מאד. כשהיתה בת 12 העברית שלה כבר היתה מלוטשת ורמת הכתיבה שלה מדהימה למדי. היא קראה את זלמן שניאור, והצהירה דרך סיפור קצר שהיא תהיה ממשיכת הדרך של השירה העברית. בתאריך 3.9.1926, בהיותה בת 15, היא כתבה ביומנה: "מצבו הרע של הסופר העברי איננו סוד בשבילי. עוניו ואי פרסומו זוהי מעשיה ישנה. לכתוב לא עברית - אחת היא בשבילי, כאילו לא לכתוב לגמרי. ובכל זאת, אני רוצה להיות סופרת. בכל זאת, בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה".
ככה גולדברג כתבה גם לילדים. "דירה להשכיר" הוא אחד מספרי הילדים הפופולרים ביותר עד היום, והשורה "הנאים החדרים בעינייך?" מוכרת היום כמו בדור תש"ח. כך גם "איה פלוטו" שנכתב כטובה לידידים בקיבוץ מגידו, שסיפרו את הסיפור וציירו אותו לפני שהיא חרזה הכל, בחריזה שהפכה את הסיפור למעשה קסמים (על הסיפרון הזה היא חתמה "חרוזים: לאה גולדברג", והוא היה לספר הילדים הנמכר ביותר בישראל).
אישי או יהודי?
כידוע, גולדברג עצמה לא נישאה, ויש האומרים שהיא חששה מפני מחלת הרוח התורשתית שממנה סבל אביה. היא הובילה את עצמה לשורת אהבות חסרות סיכוי, ובשיריה ביטאה באופן מופלא אהבה לא מושגת.
"והוא האור" הוא באמת רומן אישי, אבל כשהגיבורה מנסה לברוח מגורלה ומעמה היא מטיחה בעצמה: "כפוית טובה מתרברבת. מתהדרת! מי לימד אותך קרוא באותיות מרובעות, אם לא העיר הזו ויהודיה? מי לימד אותך לפתוח בלילות ולבקש פתרון בשירי ר' משה בן יעקב בן עזרא, אם לא העיר הזאת ויהודיה? מי לימדך לחלום את חלום עתידך, ברטט ברטט, להגות שם ארץ קטנה על שפת ים התיכון" (עמוד 188). גולדברג אמנם מבטאת את הפן האישי, אך הכוח שלה טמון גם בשילוב שורשיה היהודיים והציוניים ביצירה. אני לא 'מגייר' את לאה גולדברג כשאני מוצא בה את הצד הזה, מפני שהוא נמצא בכל מקום. יכול להיות שחלק גדול מקוראי לאה גולדברג נוטים גם הם לברוח דרך שיריה ה"אישיים" מפני "שירה יהודית". בבקשה, שינסו. היהדות ביצירתה של לאה גולדברג מגיעה בעקיפין אל כל "כפויי הטובה המתרברבים, המתהדרים".