מילה של כבוד

מר זוטרא ורב אחא בני דרב מרי בר איסור, פליג ניכסייהו בהדי הדדי. אתו לקמיה דרב אשי, אמרו ליה: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים" (דברים יט, טו) אמר רחמנא, דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו, ואנן לא הדרי, או דלמא לא מקיימא מלתא אלא בסהדי? אמר להו: לא איברו סהדי אלא לשקרי. (קידושין סה ע"ב)

תרגום:
מר זוטרא ורב אחא, בניו של רב מרי בר איסור, חילקו נכסיהם ביניהם. באו לפני רב אשי, אמרו לו: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים" (דברים יט, טו) אמר הרחמן שאם ירצו לחזור בהם, לא יוכלו לחזור בהם? ואנחנו לא נחזור בנו! או שמא שלא מתקיים הדבר אלא בעדים? אמר להם (רב אשי): לא נבראו עדים אלא בעבור השקרנים.

הקשר:
משניות י-יא בפרק ג של מסכת קידושין עוסקות במקרים של מחלוקת בין גבר לאישה האם היו או לא היו קידושין ביניהם. הסוגיה התלמודית דנה, בין היתר, בשאלה האם יש צורך בעדים כדי לקיים את הקידושין או שמספיקה עדותם של בני הזוג בלבד. במסגרת הדיון הזה מובא המעשה הנידון כאן.

דיון:
הסכם בעל-פה בין אחים בעניינים שבממון – האם יש צורך לנסח אותו באופן רשמי ולהחתים עליו עדים (או עורך-דין), או שמספיקה ההבטחה ההדדית, המסתמכת על האהבה והאמון השוררים בין האחים? המעשה הנידון כאן מעלה שאלות על חשיבותם של הסכמים "רשמיים" בין אנשים קרובים - בני משפחה, חברים, אהובים וכו', על אמון הדדי ועל משמעות המיסוד המשפטי במערכות היחסים שבין אדם לחברו.

מר זוטרא ורב אחא בני דרב מרי בר איסור פליג ניכסייהו בהדי הדדי – מר זוטרא ורב אחא הם אחים, שחילקו ביניהם את רכושם תוך הסכמה הדדית. הסכמים מסוג זה די נפוצים בעולמנו: הבטחה של הורים לילדיהם בנוגע לחלוקת הירושה לאחר מותם, הלוואות כסף בין חברים ואפילו הסכמים שבעל-פה בין בני זוג בנוגע לרכושם המשותף. הסכמים כאלה מבוססים על אמון הדדי וביסודם עומדת התחושה העמוקה שהקשר האישי – המשפחתי, החברי – יעזור בקיום ההסכם בעת משבר, מתוך תקווה שזה לעולם לא יגיע...

"עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים" (דברים יט, טו) אמר רחמנא, דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו, ואנן לא הדרי, או דלמא לא מקיימא מלתא אלא בסהדי? – מפנייתם של שני האחים לרב אשי מסתבר שלמרות אמונם זה בזה הם אינם בטוחים בתקפותו ההלכתית של ההסכם ביניהם. שאלתם נסובה על פירושו הנכון של הפסוק מן התורה והם מציעים שתי אפשרויות שונות להבינו. הפרשנות האחת מציעה שפסוק זה מחייב עדים כדי להבטיח את קיומו העתידי של ההסכם, במקרה שאחד הצדדים יחזור בו. הפרשנות השנייה מציעה שהפסוק מחייב עדים כיוון שבלעדיהם אין תוקף להסכם מלכתחילה. אם הפרשנות הראשונה נכונה, טוענים האחים, אין לנו ממה לחשוש, כיוון שאיננו מתכוונים לחזור בנו מן ההסכם. אבל אם הפרשנות השנייה נכונה, הרי שאנו מחויבים להשתמש בעדים משום שזו מצוות התורה, ואם לא נקיימה אין שום תוקף הלכתי ומשפטי להסכם.

לכאורה נראה שפנייתם של האחים אל רב אשי נובעת מרצון לברר את העובדות ההלכתיות לאשורן, אבל נדמה לי שיש בפנייה זו גם משהו מעבר לזה. מבחינתם של האחים אין צורך ברשמיוּת שתמסד את ההסכם ביניהם, שכן הם סומכים לחלוטין זה על זה. למרות זאת הם באים אל רב אשי ומבקשים לקבל לגיטימציה "ממסדית" להסכם שלהם. מעניינת בעיניי הסתירה בהתנהלותם של האחים כאן: למרות שדבריהם מעידים שהם אינם זקוקים לרשמיוּת ולמיסוּד, מעשיהם מעידים את ההיפך. העובדה שהם חוששים שמא הפסוק מחייב עדים כדי לקיים את ההסכם מעידה, לדעתי, שהם אינם בוטחים לחלוטין בהסכם האמון שכרתו ביניהם והם מבקשים לתת לו גם תוקף הלכתי-משפטי. במעשה כמעט מקביל לזה הנידון כאן (ראו בבלי בבא בתרא קכו ע"ב). מסופר שמר זוטרא, כבכורהזכאי למחצית מירושת אביו, חויב בידי רב אשי לחלוק בירושה שווה בשווה עם אחיו, בניגוד לרצונו. הסיפור שם מתאר פנייה אל רב אשי במקרה של שינוי מן ההלכה ומדגיש את הרצון של מר זוטרא ואחיו לתת גושפנקא הלכתית למעשה חוץ-הלכתי.

אמר להו: לא איברו סהדי אלא לשקרי – רב אשי נאמן לשיטתו. הדיון התלמודי הקודם למעשה זה  עוסק בקידושין שנערכו בנוכחות עד אחד. רב כהנא טוען שקידושין אלה אינם תקפים ורב אשי חולק עליו, בטענה שיש להשוות בין קידושין להסכמים בענייני ממון, אשר בהם: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי (דומה)" (קידושין סה ע"ב). לשיטת רב אשי, בהסכמים הנוגעים לממון דבריהם של בעלי הדבר (עורכי ההסכם) נחשבים כעדותם של מאה עדים ולכן אין צורך בעדים נוספים. רב כהנא טוען כנגדו שאין להשוות בין קידושין להסכם ממוני כיוון שבמקרה הראשון עדותם של בעלי הדבר - הגבר או האישה - משפיעה גם על חיי אחרים (בכל הנוגע לניאוף, למשל) ועל כן יש שם צורך בעדים נוספים. במעשה על מר זוטרא ורב אחא, אם כן, דברי רב אשי תקפים: עדותם של בעלי ההסכם מספיקה ואין צורך בעדים נוספים.

צילומים: פלאש 90

רב אשי מוסיף גם טעם ערכי ומוסרי: ההסתמכות על עדים היא דרכם של השקרנים. רק מי שחושש שהוא או שותפו להסכם שקרנים, או עלולים להיות כאלה בעתיד, ראוי שיערוך את ההסכם בנוכחות עדים. אני מסכימה עם רב אשי, אבל חושבת שהצדק המונח בבסיס דבריו מורכב יותר ממה שנדמה בקריאה ראשונה.

בבבלי כתובות סח ע"א מופיעה אמירתו של רבי אלעזר: "בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום" (ראו גם בירושלמי פאה פ"ח ה"ח וכן בויקרא רבה לד, י). דברים אלה נאמרים לגבי מצות הצדקה, ומשמעותם היא שקיומם של רמאים בין מבקשי הצדקה מציל אותנו מחטא העלמת העין מן העוני. העובדה שיש גם רמאים, מתחזים, נרקומנים ומיליונרים (מי לא שמע על הקבצן מהכותל שאחרי מותו התגלה חשבון הבנק התפוח שלו?) בין מבקשי הצדקה, מספקת לנו תירוץ סביר לאי-נתינת צדקה לכל המבקשים אותה, ומצילה אותנו מעונש על כל יד מושטת שהשארנו ריקה.

את דברי רב אשי בסוגיה שלנו אפשר להבין כמזלזלים בצורך בעדים וכמפחיתים מגדלותם המוסרית של אלה העורכים הסכם כזה באופן רשמי וממוסד (באמצעות מסמכים חתומים, עורכי-דין וכדומה). אני בוחרת להבין את דבריו אחרת, בדומה לעולה מדברי רבי אלעזר: קיומם של רמאים בעולם מאפשר לנו להשתמש בהם כתירוץ לעריכת ההסכמים בינינו באופן מסודר ומשפטי. מדוע "תירוץ"? נדמה לי שאין אדם שיעיד על עצמו שהוא רמאי או אפילו רמאי בפוטנציה, אבל מי יתקע לידינו שהאדם איתו אנו עורכים את ההסכם – ויהא זה האדם האהוב עלינו ביותר, כמו בן או בת זוג – אכן ישר לחלוטין ולעולם ינהג בנו בהגינות? הבנה כזו, אפילו בתת-המודע שלנו, נותנת לנו את הזכות לדרוש מיסוד והכרה משפטית גם במסגרת יחסינו עם קרובים ואהובים.

המעשה הנידון כאן אינו מספר על תגובת האחים לדברי רב אשי. ייתכן שהם הבינו כי ההסכם שלהם תקף, מבחינה הלכתית ומשפטית, גם בלא עדים. אני מקוה שלאחר שיצאו מרב אשי הם מיסדו את ההסכם ביניהם גם באופן משפטי, והבטיחו את יחסיהם הטובים גם בעתיד.

**

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".