ילדים טובים

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א) -  בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר: "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה" (ירמיהו ד, כב), ואומר: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב, כ), ואומר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיה א, ד), ואומר: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א).
(קידושין לו ע"א)

הקשר:

משנה ז' בפרק א' של מסכת קידושין עוסקת בשני נושאים עיקריים: האחד הוא חובות הורים כלפי ילדיהם וילדים כלפי הוריהם, והשני הוא פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (חיובים שקיומם תלוי בזמן מסויים). הסוגיה התלמודית העוסקת במשנה זו עורכת דיון מעמיק בשאלת חובת הילדים בכבוד הוריהם והשוואתה ליחס בין אדם ואלהים, ואחריו עובר התלמוד לעסוק בסוגיית פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. סוגייה זו ארוכה וסבוכה ומתוכה מתברר שיש מצוות מרכזיות רבות מהן נשים פטורות (כמו תלמוד תורה, למשל). המדרש בו אדון כאן מסיים את הדיון התלמודי במשנה ז', ובמובנים רבים מסכם אותו.

דיון:

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" – הפסוק ממשיך במילים "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת", כלומר הוא אוסר על שניים ממנהגי האבלות קדומים: איסור התגודדות (פציעה עצמית) ואיסור קרחה (גילוח מלא או חלקי של הראש). בסוגייה שלנו מופיע הפסוק כחלק מן הדיון בסיומה של המשנה, המצביע על כך שנשים פטורות משלוש מצוות לא תעשה (איסורים) הנוגעות בגילוח הראש והזקן ובהיטמאות למתים. התלמוד מציין שתנא בשם איסי הוסיף את "בל יקרחו" לרשימה הזו (ובכך פטר נשים גם מאיסור זה). שלושה פירושים מביא התלמוד לדברי איסי. הפירוש הראשון, המופיע בלא ייחוס לחכם מסוים, לומד את הפטור לנשים מתוך הפסוק עצמו – "בנים אתם לה' אלהיכם... בנים ולא בנות". פירוש זה משתמש בתחילת הפסוק כדי ללמד על סופו, ובהגדרה "בנים" כמדייקת את הציווי כלפי גברים בלבד (כדאי לשים לב שבתלמוד הירושלמי, קידושין פ"א ה"ז, לומד ר' לעזר מתוך אותו הפסוק שנשים דווקא חייבות באיסור קרחה!). פירושים נוספים, המובאים מפי אביי ורבא, לומדים את פטור הנשים מאיסור קרחה מפסוקים אחרים. עליהם שואל התלמוד כיצד יפרשו את תחילת הפסוק, ואת המילה "בנים" המופיעה בו. המדרש שלפנינו מובא כתשובה לשאלה זו.

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה - רבי יהודה אומר שתחילת הפסוק תלוייה בקיום סופו – אם יקיימו ישראל את האיסורים הנזכרים (כמשל לכל המצוות והאיסורים) הם ייחשבו על ידי אלהים לבניו. במהלך הסוגייה חיבר התלמוד והשווה בין כיבוד הורים לכיבוד אלהים, ולכן אני מרשה לעצמי לקרוא את דברי רבי יהודה, המופנים ישירות כלפי היחס בין ישראל ואלהים, גם אל היחס בין ילדים והוריהם. אם נקרא את הדברים כסיכום לחלקה הראשון של הסוגיה, ניתן יהיה להבין מכאן שילדים "רעים" אינם ראויים לשם "בנים". לפי רבי יהודה היחסים בין הורים לילדיהם והגדרת הקשר המשפחתי עצמו תלויים במידת קיום חובות הילדים להוריהם, שעיקרן הוא כיבוד ההורים. זו אמירה קשה, שאין בה את ההנחה שקשר בין הורים לילדיהם הוא בגדר "אהבה שאינה תלויה בדבר", והיא דורשת אחריות של הילדים על טיב הקשר המשפחתי. אם נקרא את דברי רבי יהודה כסיכום לחלק השני של הסוגייה, המדבר על פטור הנשים ממצוות מסוימות, האם אפשר יהיה להבין כי הנשים אינן אמורות להסתפק בפטורים השונים אלא לעמול על מחויבויותיהן ולקבל אחריות על הקשר בינן לבין הוריהן-אלהיהן?

רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים – ר' מאיר חולק על דברי ר' יהודה. לדבריו ההגדרה של "בנים" אינה תלויה במידה בה הם מקיימים את חובותיהם כלפי אלהים ו/או כלפי הוריהם. להוכחת דבריו הוא מביא רשימה של פסוקים בהם מופיעה המילה "בנים" ביחס לישראל החוטאים. בקטע המופיע מיד לאחר מכן מסביר התלמוד כי ר' מאיר מביא ארבעה פסוקים להוכחת טענתו כי כל אחד מן הפסוקים מוסיף משהו על חברו ומחדד תובנה חדשה: "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה" יכול ללמד שטיפשים ראויים להיקרא "בנים", אולי משום שאינם יודעים את חובותיהם; "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" מדגיש שגם כאשר ישראל אינם מאמינים באלהים כלל הם קרויים בנים; "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" מבהיר שלא רק חוסר אמונה אינו מנתק את קשרי המשפחה בין אלהים ועמו, אלא גם ביצוע עבירות בפועל – כלפי ההורים וכלפי אלהים – משאיר את הקשר היסודי על כנו; "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" מלמד שכל הבנים קרויים "בני אל חי" ואינם מגונים על ידי אביהם שבשמים (או הוריהם שבארץ).

צילומים: פלאש 90

דברי ר' יהודה מציגים דרישה חד-משמעית מן הבנים – הגדרתכם כבנים תלויה במעשיכם. הוא מעביר את הבחירה בטיב הקשר אל הבנים. דרישה זו מחייבת, ונדמה שעלולות להיות לה השלכות קשות, אבל בגלל שהיא מטילה על האדם אחריות מלאה לקשריו עם הוריו ואלהיו, מניה וביה היא מכירה ביכולתו ובכוחו להשפיע על אלה ולקיימם כרצונו. דברי ר' מאיר נושאים איתם נחמה. הפסוקים שהוא מצטט בדרשתו מלמדים שהקשר המשפחתי בין הורים לילדים, בדיוק כמו היחסים בין אלהים וישראל, הוא קשר יציב וחזק, שאינו מתערער בנקל גם כשהילדים נכשלים במילוי חובותיהם. את הנשים, הפטורות מחלק ממצוות עשה שהזמן גרמן ועלולות לחוש מוּדרוֹת ומורחקות מליבת הקשר שבין אדם ואלהים, יכול הפסוק האחרון בדרשת ר' מאיר להרגיע – בכל מקרה אתן "בני אל חי".

מדרש זה עורר בי תהיות על הפחדים הכמוסים בתוכנו מפני חוסר היציבות בקשרינו המשפחתיים, ומפני היעלמות האהבה בין הורים לילדים. ההקבלה לקשר בין אדם ואלהים העלתה בי מחשבות על "ילדים טובים" ו"ילדים רעים" בעיני אלהים ועל הסיכויים של מי שאינו "ילד טוב" לזכות באהבת אלהים. בין שתי האופציות הללו, של ר' יהודה ושל ר' מאיר, הבחירה אינה פשוטה עבורי. מחד גיסא נחמתו של ר' מאיר אינה מספקת כי היא מעמידה אותי בעמדת חולשה וחוסר אונים, ולכן אני מוכנה לקבל את הצעתו של ר' יהודה – לקחת אחריות על קשריי עם הורי ואלהיי ואפילו לשלם את המחירים הנלווים (כמו אי יציבות, והבנה עמוקה שכל אהבה התלויה בדבר עלולה להסתיים). מאידך גיסא, ברגעים בהם גוברת תחושת הכישלון מן הקשרים המשפחתיים והאמוניים, כל נחמה תתקבל אצלי בשמחה...