סקנדל או פסטיבל

נעמי שמר ידעה לבטא רחשי לב עממיים. היו בה היכולת והכישרון לקרוא את המציאות ולתרגם אותה למילים. וכך, בין היתר, נולדו השורות הבאות: "אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל, והו אה אל תשאל אין לי רגע דל".והמציאות הזו שלנו, בה אנו חיים, היא בדיוק נמרץ שילוב של סקנדל רודף פסטיבל וחוזר חלילה בלי רגע אחד של אתנחתא. בדיוק כפי שיום העצמאות צמוד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כך נראים החיים שלנו כאן בארץ. קחו מדגם של רצף אירועים מהתקופה אחרונה בלבד, ותרגישו שאתם ברכבת הרים שנוסעת מסוחררת בטירוף בלי שמישהו אוחז בהגה.

והמציאות הזו שלנו, בה אנו חיים, היא בדיוק נמרץ שילוב של סקנדל רודף פסטיבל וחוזר חלילה בלי רגע אחד של אתנחתא. בדיוק כפי שיום העצמאות צמוד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כך נראים החיים שלנו כאן בארץ. קחו מדגם של רצף אירועים מהתקופה אחרונה בלבד, ותרגישו שאתם ברכבת הרים שנוסעת מסוחררת בטירוף בלי שמישהו אוחז בהגה.

והמציאות הזו שלנו, בה אנו חיים, היא בדיוק נמרץ שילוב של סקנדל רודף פסטיבל וחוזר חלילה בלי רגע אחד של אתנחתא. בדיוק כפי שיום העצמאות צמוד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כך נראים החיים שלנו כאן בארץ. קחו מדגם של רצף אירועים מהתקופה אחרונה בלבד, ותרגישו שאתם ברכבת הרים שנוסעת מסוחררת בטירוף בלי שמישהו אוחז בהגה. בדיוק כפי שיום העצמאות צמוד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כך נראים החיים שלנו כאן בארץ. קחו מדגם של רצף אירועים מהתקופה אחרונה בלבד, ותרגישו שאתם ברכבת הרים שנוסעת מסוחררת בטירוף בלי שמישהו אוחז בהגה.

כמו ברכבת הרים שנוסעת מסוחררת בטירוף בלי שמישהו אוחז בהגה (פלאש90)

והמציאות הזו שלנו, בה אנו חיים, היא בדיוק נמרץ שילוב של סקנדל רודף פסטיבל וחוזר חלילה בלי רגע אחד של אתנחתא. בדיוק כפי שיום העצמאות צמוד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כך נראים החיים שלנו כאן בארץ. קחו מדגם של רצף אירועים מהתקופה אחרונה בלבד, ותרגישו שאתם ברכבת הרים שנוסעת מסוחררת בטירוף בלי שמישהו אוחז בהגה.

כולה עוד סבב בקמפיין הבלתי נגמר של "להרחיק את הצרות שלנו עד איראן". אובמה ונתניהו (פלאש90)

פרשת נתן אשל – זוכרים? סקנדל בסדר גודל בינוני: הכחשה גורפת, יציאהכפויה לחופשה, עדויות על צילומים מוזרים שלא לומר בעייתיים, יחסים של בינו-לבין-ר' שהגיעו לקרבה מוגזמת כנראה. אשל מגיע לעסקת טיעון עם נציבות שירות המדינה ועוזב את השירות בציבורי תוך שהוא מודה שהגזים. שני בכירים במשרד ראש הממשלה "מתפוטרים" בעקבות הפרשה. ואז מגיע עוד סקנדל: דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז-אשכנזי-ברק. מלחמת הכול בכל וכל האמצעים כשרים. והם, נזכיר, מנהלים לנו את המדינה, אחראים על הביטחון. ואז מגיע שלב הפסטיבל: הנשיא פרס נוסע לארה"ב, ובין יתר הדיבורים והחגיגות פותח דף בפייסבוק. נוי אלוש המוכשר יוצר קליפ מדליק במיוחד לכבוד האירוע, והחגיגה בעיצומה. הציבור, אגב, מממן את כל החגיגה הזו, ולמה בדיוק? למי זה מועיל?

בעוד זה בא זה הולך, והנה גם ראש הממשלה מגיע לוושינגטון - ל"שיחות מכריעות", אומרים בכלי התקשורת. איזה מכריעות ואיזה שטויות. מי המציא את הספין הזה? הפעם באמת, אבל באמת, הן מכריעות. עד עכשיו כל הפגישות בנושא איראן היו סתם, בשביל הנסיעה, אבל עכשיו זו פגישה קובעת גורלות. נו באמת. כולה עוד סבב בקמפיין הבלתי נגמר של "להרחיק את הצרות שלנו עד איראן". כן נתקוף או לא נתקוף, ארה"ב תאשר או לא תאשר, אובמה ינזוף או לא, ביבי יראה יכולת עמידה או יתכופף. ריקוד הטנגו הזה נמשך בלי סוף כשכולם יודעים מראש שהמשחק מכור: מה שהדוד סם יגיד אנחנו נעשה, נקודה. נואמים בוועידת הנשיאים השנתית של הארגונים היהודיים מוסיפים עוד קצת אדרנלין לפסטיבל ומייצרים זקפה לאומית ומסע התחנפויות של פוליטיקאים אמריקנים לפני בחירות, והעם בציון מרגיש מהי גאווה וכל הארץ צהלה ושמחה.

אה, בין לבין גם מתנחלי מגרון מוכנים לפשרה של בגין. כן, כן, גם הם מוכנים להקריב למען שלום בית. כן, כן, הם לא כל-כך קיצוניים כמו שחושבים עליהם. מישהו עוד עוקב? נמשיך. החורף הזה גשום וקר במיוחד, ובתל אביב נרתמים אזרחים טובים למען הפליטים חסרי הבית ופותחים את "מרק לוינסקי". בכל יום אזרחים מן השורה מביאים מרק חם ומסייעים לעשרות ומאות הפליטים האלה שמחפשים משהו שיחמם את ליבם וימתיק את חייהם. ועיריית ת"א, בראשות חולדאי, ממש לא אוהבת את הרעיון ומנסה להרוס כמה שרק אפשר. זה נכנס למשבצת של סקנדל או פסטיבל?

ומתי בדיוק היה לנו את יום האישה הבינלאומי? לפני יום המשפחה או אחרי? ואז מגיע פורים. פסטיבל לכל הדעות. שלל תחפושות מפירות העונה הטלוויזיונית, מסיבות רחוב ומסיבות במועדונים מפוצצים. אפילו מזג האוויר היה לטובתנו. אז אם אצלנו זיקוקים, למה שלא ניתן גם לשכנינו קצת תאורה על חשבוננו. אפילו חשמל הם לא יצטרכו לשלם יותר. יאללה פיצוצים. ושוב סבב נוסף של תאורות רחוב אצלנו ואצלם. הדרום בוער, הדרום מדמם, העם איתכם וכולנו תושבי שדרות. אה, הפעם זה לא שדרות, הפעם באר שבע ואשקלון מככבות. או שבעצם אלה לא הערים, זו כיפת ברזל. כן, שוב כיפה. תמיד אמרנו שהכיפה תצילנו מכל רע. רגע, אבל אמרו שהכיפה לא מתגייסת, לא? מתגייסת גם מתגייסת. זו השחורה שלא מתגייסת, לא הסרוגה. ואם בשחורה עסקינן, בניזרי משתחרר מהכלא וטוען שוב כי העולם כולו נגדו ושהאשכנזים האלה באליטה לא מבינים אותו. והוא בכלל חף משפע וכל החרטה שהביע היתה בעצם חרטא. ומי יציל אותנו, את כולנו, מהטירוף הזה.

די, לא רוצים לא פסטיבל ולא סקנדל. רוצים קצת שקט משעמם, כזה שממש  לא יהיה בו מה לעשות. שקט שאפשר יהיה להשתגע ממנו. אבל מי ייתן לנוח כשבאוויר עומד ריח חריף של בחירות באופק הלא רחוק. רגע, האם אני רומז שייתכן שגם סבב ההתכתשות מציל החיים בדרום הוא תולדה של לחץ בתקופת "קדם בחירות"? מה פתאום... אצלנו בארץ לא עושים סתם פסטיבל, ולא סתם מתרחש סקנדל. אצלנו נותנים את הכבוד הראוי לכל אחד מהם, ולכן הם לא מפסיקים להופיע, כל השנה.