שערי שמים

לזכרו של יובל גליק

הסרט "שערי שמים" מבוסס על סיפורה של רחל שלי גליק
"עד הפעם הבאה", מתוך האלבום "רסיסי לילה". מילים ולחן: אהוד בנאי.

לסלוח לכנרת 

רחל גליק כותבת על חייה עם ובלי בנה יובל, טייס חיל האוויר שנהרג ב-1991

הייתי בת 36 כשיובל נולד - גיל טוב ללדת בו. כבר לא היו לנו קשיים כלכליים, גרנו בבית שבנינו, ומערכת היחסים בינינו הגיעה להרמוניה. יובל היה ילד מקסים, עם שיער זהוב ועיניים כחולות, ילד מאוזן ושקט. הוא היה ילד מתנה. חשבתי שכנראה עשינו משהו טוב שזכינו לקבל את המתנה הזאת. הוא היה נשמה יוצאת דופן. נשמה יתרה. 
 

כשיובל חגג יום הולדת תשע, הכיתה שלו יצאה לטיול שנתי. ראובן בעלי הצטרף כמלווה לטיול, ואני הכנתי עוגה וממתקים. היה להם יום קסום, ובערב יובל הלך לישון מאושר. בחצות אמר ראובן שהוא מרגיש לא טוב. הבנתי שקורה משהו וצלצלתי למגן דוד אדום. זמן קצר לאחר שהגענו לבית החולים באשקלון, נפטר ראובן. בבוקר הייתי צריכה לספר לבן שלי שאבא שלו איננו. הבנות כבר חיו מחוץ לבית. נשארנו לבד, הוא, אני והבית הגדול. 

הקשר שלי עם יובל נבנה במידה מכרעת בזכות האישיות המיוחדת שלו. אולי זה משונה לומר שהילד מכוון, אבל כתוב: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, י'), וכך נראתה מערכת היחסים שלי איתו. חינכתי אותו על פי דרכו, והוא חינך אותי על פי דרכו. כשהיה בן 16, שאלתי אותו: "אתה יודע שאתה בגיל ההתבגרות? משהו לא בסדר. אתה צריך לעשות בעיות", והוא ענה לי: "מה את רוצה, שאתחיל לצרוח?".

יובל נהרג בטיסת אימונים בבוקר יום שישי, 5 במאי 1991. מטוסו צלל לתוך הכנרת. זו לא היתה אמורה להיות הטיסה שלו, אלא של חבר שלו. הם התחלפו. כשהגיעה אליי המשלחת מחיל האוויר, הייתי במטבח, באמצע הבישולים. ידעתי שיובל אמור להגיע. בתי רותי היתה איתם, והיא זו שסיפרה לי. מיד ניגש מישהו מהמשלחת לתת לי זריקה. אבל לא רציתי זריקה; לא רציתי שייגעו בי. זה דבר שלא קולטים מיד. אני לא זוכרת הרבה מהימים הראשונים. אלה היו ימים של חושך.
 

כמה ימים לאחר תום השבעה, העזתי להיכנס לחדרו של יובל. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הסתכלתי על צילומים שצילם. תמיד מסרתי את הצילומים שלו לפיתוח, אבל מעולם לא הצצתי בתמונות. נדהמתי מהיופי, מהנופים העזים, מהכישרון. פרשתי את התמונות על רצפת החדר, וכך השארתי אותן.
 

יובל אהב במיוחד את אהוד בנאי. לקראת יום השנה הראשון לנפילתו, פגשתי את בנאי בבית קפה בגבעתיים. סיפרתי לו את הסיפור שלי ומסרתי לו אלבום ובו תצלומים שיובל צילם בהופעותיו. ביקשתי שיופיע ביום השנה, והוא הסכים.

כעבור זמן מה, החלטתי לנסוע לכנרת כדי לראות את המקום שבו נפל יובל. לאורך השנים הקשר שלי עם הכנרת היה מיוחד במינו. בתחילת חיינו כזוג גרנו ראובן ואני בקיבוץ גניגר, ואני זוכרת את המקום שממנו ראיתי את הכנרת לראשונה, כנערה. לא יכולתי לסלוח לכנרת, אבל החלטתי להתמודד עם העניין. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע. עצרתי בכל מקום אפשרי. בכל קיוסק. ניסיתי לפלס את הדרך מבעד למסך הדמעות.

באוטו התנגן האלבום "השלישי" של אהוד בנאי, הלוך ושוב, אבל בכלל לא הקשבתי. ואז, לפני שהגעתי לנקודה שממנה ראיתי את הכנרת לראשונה, שמעתי מישהו שר: "מה יש לדבר, מה יש לדבר, אני שוקע כאן אבל זורח במקום אחר". הרצתי את הקלטת לאחור והקשבתי שוב ושוב למילים. וככה, עם השורות האלה שהתנגנו בי, התיישבתי על החוף של קיבוץ דגניה, והכנרת היתה חלקה לגמרי. כמו ביום שבו יובל נהרג.

יובל גליק 

א' בסיוון תשכ"ט (18.5.1969)-כ"א באייר תשנ"א (5.5.1991) 
יובל גליק ידע לחלום, אך מעבר לזה, הוא היה אמיץ והגשים את חלומותיו. חבריו, משפחתו ומפקדיו מספרים על אדם מיוחד, שהלך אחרי לבו. את חלומו הוותיק ביותר, להיות טייס, מימש כשהפך לטייס קרב. "קצין טוב מאוד", כתבו עליו מפקדיו בתיקו האישי. "מפעיל את ראשו. נכנס לדברים חדשים ללא חשש ומבצע היטב. בזמנו החופשי התנדב לחנוך נער מערד. בולט לטובה כאדם, כקצין וכממלא תפקיד לאורך כל דרכו". גליק נולד בשנת 69' בקרית גת להורים יוצאי קיבוץ נחשולים, מראשוני העיר. ייחודו התגלה כבר בילדותו - הוא לא רצה לשמוע סיפורי ילדים מקובלים כגון "כיפה אדומה" וביקש לשמוע על מחזור הדם, המוח, הכוכבים וכדור הארץ. היו לו תחומי התעניינות שהשתנו מדי פעם: טיולים, איסוף אבנים, מוזיקה, מדע בדיוני וצלילה. 

"יובל היה משהו מיוחד במינו", סיפרה יעל פסח, מורתו בבית הספר רוגוזין, "הוא היה חבר טוב, תלמיד טוב, יושב ראש מועצת התלמידים כבר בכיתה י"א, מדריך במגן דוד אדום בהתנדבות, פעיל ומדריך בחוג לסיירות וידיעת הארץ, טייל בלב ונפש. ילד שכולם אהבו". אביו של גליק נפטר באופן פתאומי, כשהיה בן תשע, אך גליק לא הִרבה לדבר על יתמותו. חדרו היה מקום מפגש קבוע לחבריו, שכתבו עליו בספר המחזור שיצא לקראת סיום התיכון: "תמים הוא למראה וטייס לעתיד, מקווה הוא שיהיה סוחר ממולח. מפיל כל אחד בפח, אך בסך הכול הוא בחור די מוצלח". ואכן, מאז שהיה ילד, שאף גליק להיות טייס, וכאמור, הוא זכה להגשים את משאלתו. לפני שגויס לצה"ל, הספיק לטייל בארצות הברית במשך כחצי שנה. ב-5 במאי 91' נפל גליק בעת מילוי תפקידו בצפון הארץ. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית גת. גליק השאיר אחריו אם ושתי אחיות - רותי ורוני. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו וכן קיבל תעודת הוקרה על שירותו בקבע. בדברי ההספד על קברו אמר מפקדו: "אתמול פגשנו אותך, יובל, מחייך כרגיל ומוכן לקחת משימות נוספות על כתפיך הרחבות. יובל, דווקא אתה, שהיית הסמן הימני שבחבורה, בכל חבורה - בכיתה, בטייסת ובקבוצה, אתה שהיית דמות שכולנו, ותיקים כצעירים, ניסינו לדמות לה, דווקא אתה נלקחת מאיתנו לקראת אביבך ה-22".

לאורך השנים הרבה גליק לצלם בעין רגישה אנשים ונופי בראשית. אמו ומשרד הביטחון הוציאו לאור ספר לזכרו, "לכל אדם", ובו 136 תצלומים מעזבונו.
 

דרור שפץ ונדב נחמני מספרים על הסרט שיצרו לזכרו של יובל גליק

סיפורה של רחל, אמו של יובל, עורר בנו שאלות רבות בנוגע למשקל שיש לאנשים הקרובים לנו בעולמנו, לשבריריות העדינה של חיינו ולדרך שבה אנחנו יכולים להעניק להם משמעות חדשה. בחרנו לעבוד בשפה של ניגודים וליצור כמה עולמות: עולם צבעוני ומלא חיים, שמתאר את השנים לפני מותו של יובל, לעומת עולם חסר צבע עם קו רועד, שמתאר את חוויית האובדן של רחל. רק כשהיא מוצאת את התמונות של יובל בחדרו, היא מצליחה לאחוז במשהו מוחשי שקשור לבנה, וזה גורם לה לצאת למסע השלמה, שבסופו היא מצליחה להחזיר את הצבע לחייה.


זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו יוצרים סרט שמבוסס על סיפור אמיתי. זה תהליך שונה לגמרי, כי הוא מחייב אותך לשאול אם אתה עושה צדק עם הסיפור ועם טובה במידה מספקת ולכבד את האנשים שעליהם אתה מבסס את היצירה. בניגוד לסרטים שאינם מבוססים על המציאות, במקרה הזה יצאנו לתהליך היצירה מתוך נקודת התחלה ברורה. זה יכול להקל את התהליך מצד אחד, מפני שיש לו בסיס, ומצד שני, זה עלול להגביל. אנחנו חשים שהצלחנו להתבסס על המקור הקיים, ועם זאת, להביא אל תוך הסרט משהו מאתנו.
 

היו לנו העונג והזכות לבחור שיר של אהוד בנאי ולעבוד איתו כקו מנחה. השיר, "עד הפעם הבאה", אפשר לנו ליצור תוך כדי התייחסות למקצב, וקולו של בנאי מילא תפקיד חשוב ועזר לנו לספר את הסיפור של רחל. אנחנו מקווים שהסרט יגיע לכמה שיותר אנשים, ירגש אותם ויגרום להם לחשוב על המשמעות של יום הזיכרון במובן אישי יותר ולהזדהות עם אנשים כמו רחל, שאיבדו את יקיריהם. 

מן העיתונות,

 פנים.יום.זיכרון - מאמר מתוך "הארץ"