צלילי הקסם של ילדותי

יש משהו עצוב בשירי ערש. נראה שקו דק מאוד עובר בין מרגיע לעצוב, והוא זה שמכתיב את הניגון היבבני שמוליך את רובם מבחינה מוזיקלית. ובכל זאת, לא ברור מדוע דווקא מילות בעתה כגון אלה אמורות ליישן את הרך ולערסל אותו בעדינות: 

לילה לילה, אחד היה טרף

לילה לילה, שני מת בחרב

לילה לילה, וזה שנותר

נומי נומי, את שמך לא זכר  

גם שירים קיצוניים פחות מ"לילה לילה" של נתן אלתרמן מציעים חוויה עגמומית ולא מבשרת טובות, כמו "אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא" ("נומי נומי", יחיאל הלפרין).

 

ניסיונותיי למצוא כמה פניני ערש מרגיעות מהעבר רק החריפו את המצב:

 

שמע איך בוכה שם במרחק רוח מבלי דום

איך בשמשות טיפות דלוחות דופקות כל היום

כמתלחשים בתרעומות על ביאתך כאן:

'כלום אין בלתו די עלובים?...' הס, בני, וישן!

 

כך כותב יעקב לרנר ב"שיר ערש".

 

בוערת הגורן בתל יוסף,

וגם מבית אלפא עולה עשן...

אך אתה לבכות אל תוסף

נומה, שכב וישן

 

מוסיף ומגדיל עמנואל הרוסי ב"שכב בני".

 

מדוע עצוב ובודד הכוכב

ולמה אין אם לו ולמה אין אב?

מפני ש, מפני ש, ילדי הקטון

מפני שנולד כך, עצוב ויתום

מפני שגם הם, אלוהים ואדם

נולדים ומתים בו תמיד לבדם

 

מסביר יעקב אורלנד ב"שיר ערש לכבשה".

 
אפילו אלון אולארצ'יק, שהחיוך הוא אחד מסמליו המסחריים, מסיים את שירו "נומה ילדי" כך:

 

אריות ונמרים חושפים את שיניהם

מלתעות ענק להם ואש בעיניהם

מתקרבים עכשיו אליך

אל בטנך ואל פניך

אתה צועק אך לא נשמעת צעקה

הם נוגסים בבטנך

הדם שלך ניגר

והקרב שלך אבוד

והחלום שלך נגמר

 

תפילת הניחומים שלי
אכן, כל שינה היא מוות קטן, ויותר מתמיד אני מכירה היום תודה להוריי שאת הרדמות הלילה שלי עשו לצלילי אחד השירים הקסומים בתרבות העברית, שיר שמגיל שנתיים ועד היום הוא השיר האהוב עלי בעולם:

 
עייפה בובה זהבה

ועייף מאוד הדוב

הצללים לחדר באו

לוחשים לי לילה טוב

במיטה שוכבת נורית

על ידה יושב דובון

וכדור וגם ארנבת

וכולם רוצים לישון

 

כך מספרת לי מרים ילן שטקליס. מילות המסתורין שלה נשזרות בצלילי הקסם של שמוליק קראוס, וביחד הם מציירים לי בחושך ארמונות קסמים בעולם קסמים שהופך את הלילה לליל קסמים ושולח אותי עם חיוך לשינה.

 

מאז ועד היום "הבובה זהבה" הוא מבחינתי השיר המושלם, שמונע בידי משפט מוזיקלי סגור ופשוט שאף פעם לא נמאס לך ממנו וצבוע ביופיין של מילים שגם התוכן וגם המצלול שלהן מלטפים ומענגים. השיר הזה הוא התפילה שאני מנחמת בה את עצמי בכל פעם שאני זקוקה לרוגע מיידי.

 

לימים, כשבגרתי, גיליתי שאיכשהו גם The Velvet Underground, הלהקה שעבודתה המוזיקלית היא לכאורה הדבר ההפוך ביותר משירי ערש מנחמים כמו "הבובה זהבה", עובדת על קוד דומה: מנגינות ילדים מושלמות ומתוקות שמונחות על מצע של פלייבק מהגיהינום. המתח בין שניהם יוצר את העיוות המסתורי שמאפיין כל כך את הלהקה הכי "שלי" בעולם.

 

"וואו! זה השיר שאני הכי אוהבת בעולם!" מזנקת בתי, תופסת את ידי ולוקחת אותי בריצה אל הרדיו. אני מקשיבה בסקרנות כדי לגלות את טעמה המוזיקלי המתהווה ולא מצליחה להתגבר על גאוות היחידה שמשתלטת עלי כשמהרדיו בוקעות המילים "צחקה בובה זהבה, וצחק מאוד הדוב, למה לגרש החושך, והרי הוא ילד טוב...".

Model.Data.ShopItem : 0 6