השירים האבודים

איני זוכר מה היו שירי הערש ששרו לי הורי. בן יחיד ואהוב הייתי להורי, הם ידעו שירי ערש ביידיש ובפולנית, ואין ספק שדלו אותם מצקלונם כדי להנעים את רגעי ההירדמות, אך הם נשתכחו ממני. אפשר שדחקו אותם שירי הצעידה של החיילים הגרמנים, שצעדו בסך במגפיהם המסומרים לפני חלונות דירתנו. ביתנו התמלא בשירתם הגרונית הבוטחת:

 
שירי הערש חיכו לסוף המלחמה. איור: יעקב גוטרמן

                         Haili haili haila,

                         Haili haili haila,

                         Haili haila,

                         Ha-ha-ha- ha!...

השנה היא 1939 ואני בן ארבע. לפני ימים אחדים כבשו הגרמנים את פלוצק עיירתנו, ועתה מתריסה שירתם הקולנית כלפי היקום כולו - לנו, לנו העולם! 

לא ארכו ימים וגורשנו מביתנו הדו-משפחתי ברחוב סנקביץ', הבית הנאה שכמה מדרגות אבן חצצו בינו לבין הרחוב השקט. מולו השתרע עד עין מגעת גן העדן האבוד של ילדותי, הבוסתן הפלאי של דודה מלכה, שבסבך שיחיו ואילנותיו תמצאו פירות עסיסיים של פטל ושל דומדמניות, של דובדבנים ושזיפים, תפוחים ואגסים, ואם תרחיקו לכת, על נקלה תלכו בו לאיבוד.

גורשנו אל הגטו, אל חדרון מעופש, שמאחורי נייר הטפט הקרוע שכיסה את קירותיו שרצו פשפשים צמאי דם. ימים קודרים ועצובים עברו עלינו, ימים של חרדה, של מחסור ושל התעללות. האם הורי שרו לי אז בערבים שירי ערש? איני זוכר.

אחר כך בא ליל הגירוש הנורא מהעיר, ששם קץ לאחת הקהילות היהודיות העתיקות בפולין, ובאו תלאותינו בעיירות גלותנו, וכל מעיינינו - לשרוד. האם הורי הנעימו לי אז את הערבים בשירי ערש? אני משער שכן, אלא שאיני זוכר. התלאות הן אלה שנצרבו בזיכרון. 

בקיץ 1942, כשהגרמנים החלו לרוקן את הגטאות ולשלוח את היהודים אל מחנות ההשמדה, תרו הורי נואשות אחר פתח להצלה. ברוב תושייה הם השיגו תעודות מזויפות המעידות על כך ששלושתנו פולנים כשרים. מודע לאימת השעה, נאלצתי ללמוד במהירות להצטלב כהלכה, ללמוד בעל פה את התפילות הבסיסיות וכיצד לענות על שאלות מביכות. החלה דרך ארוכה ומיוסרת של בריחות בהולות ממקום למקום, ובמקרים רבים חמקנו אך בנס מטרפי המוות. בצוק העתים הושמו שירי הערש בצד הדרך, וחיכו שם לימים טובים יותר.

חלק מאותן שנים מרות התגוררתי עם הורי, חלקן רק עם אמי, ובמשך כמה חודשים הייתי מנותק מהם, כשעבדתי כרועה פרות אצל משפחת איכרים בכפר זאבאדי, שלא ידעה את זהותי האמיתית. שירי הערש היחידים שזכיתי אז לשמוע בכפר היו שירי "קולנדי" המסורתיים, שירי ערש לישו התינוק, שירים גדושי מתיקות רגשנית, שאותם נהגו הכפריים לשיר ערב חג המולד.

אותי איש לא טרח לערסל בשירי ערש. אחרי תפילת ערב, עייף מעמל יומי וכולי אכול כינים, עולה הייתי למשכבי על מזרן הקש הגס ופני אל הקיר. שירי הערש האבודים שלי חיכו לתום המלחמה.

אחרי המלחמה, שאותה שרדתי עם אמי, היא חזרה לשיר. היא העלתה מזיכרונה שירי יידיש רבים שנשתמרו אצלה מנעוריה, ועתה שרה אותם בדבקות, כמו בתפילה, כמו מציבה נר זיכרון לעולם שחרב:

"שלאף-זשע מיר שוין, יאנקעלע, מיין שיינער, 

די אייגעלעך די שווארצינקע מאך צו..."

לימים עליתי ארצה כנער, למדתי יידיש וליקטתי בחיבה רבה שירי ערש בשפה זו, שירים שחיוך מריר מבצבץ בין שורותיהם הספוגות כאב ותוגה. כיום אני מוצא את עצמי לעתים קרובות מול השדות המוריקים של קיבוצי, מפזם לנכדי: "שלאף-זשע מיר שוין, יאנקעלע, מיין שיינער..."