פרויקט הלוי

התקופה הקלאסית: בין החליל לבטהובן (וקצת ביטלס)
בגילאי 13-18 למדתי חליל אצל המורה הראשון שלי, סרג'יו פיידמן. באותן שנים הייתי בתזמורת סימפונית גדנ"ע. זו היתה תקופה שבה התעסקתי בעיקר עם מוזיקה קלאסית, וזה בהחלט עיצב משהו מאוד בסיסי בהוויה שלי כמוזיקאי. גם באקדמיה למוזיקה, אחרי הצבא, למדתי באך. ניתן לומר שזהו אחד הרבדים החשובים והבסיסיים אצלי לאורך כל הדרך. התחלתי משם, ובדך שמעתי קצת ביטלס וכל מני להקות, אבל הדבר הרציני ביותר היה המוזיקה הקלאסית. זה היה העיסוק העיקרי שלי במוזיקה.

אחרי הצבא: צליל שמכוון קצת אחרת
אחרי הצבא, תוך כדי הלימודים באקדמיה, התחלתי להתעניין בג'אז וברוק מתקדם. התחברתי ללהקות כמו ג'נסיס, יס ועוד. בתקופה הזו, בגילאי 20-30, עבדתי עם המון אומנים ומוזיקאים כמו שלמה יידוב, שלמה גרוניך, יצחק קלפטר, יהודית רביץ ועוד. הייתי בלהקת 'קצת אחרת' - עשינו מוזיקה שהיתה ייחודית לאותה תקופה, עם המון מוזיקה אינסטרומנטלית, ופעלתי גם כחלק מההרכב 'צליל מכוון', שיצר שירים ושלאגרים טובים. בנוסף היו שיתופי פעולה שונים ומגוונים עם גידי גוב, עפרה חזה, אסתר עופרים, רבקה זוהר ועוד. זו היתה תקופה שבה עבדתי עם הרבה מאוד אנשים, והכרתי המון מוזיקאים. אתה פוגש אנשים כמוך - יוצרים ונגנים - נתקל בעוד דעות, עוד סגנונות, עוד רעיונות. זה מפרה מאוד.

עם אריק איינשטיין: חיבור טוב גם מהבחינה האישית
עם אריק איינשטיין עשיתי די הרבה פרויקטים ותוכניות - "פסק זמן", "תוצרת הארץ", תקליטים של "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" ועוד. כל שנתיים-שלוש עשינו תקליט ביחד. בסך הכל היו ששה-שבעה, ומתוכם יש די הרבה שירים שמושמעים עד היום - 'פסק זמן', 'יכול להיות שזה נגמר', 'שיר אחרי המלחמה', 'שלוש ארבע לעבודה' וכן הלאה.

אני ואריק הכרנו אחרי הצבא דרך שלמה בראבא, ששיחק בהצגה עם אורי זוהר. דרכו הוא השיג את הטלפון. אריק בדיוק חיפש מישהו לעבוד איתו. נפגשנו, השמעתי לו כל מני מנגינות, וזה מצא חן בעיניו. גם מהבחינה האישית היה חיבור טוב, שזה לא פחות חשוב. עבדנו לאורך הרבה שנים עד האלבומים 'יש בי אהבה' ו'לאן פרחו הפרפרים' שיצאו בשנות התשעים. היתה כימיה אנושית. תרמתי מחלקי כמוזיקאי, מלחין ומעבד, והוא כמבצע ולפעמים גם ככותב. לכל אחד היה את המקום שלו להביע את עצמו. אני שמח שעשינו דברים ביחד.

למה זה לא המשיך? אין איזו סיבה ברורה. במקביל היתה לי קריירת סולו, אז יכול להיות שהתחלתי לעשות דברים יותר אישיים, כולל עם האנסמבל שלי.

קריירת סולו: רוק, קלאסי, מחאה ופסקולים
במהלך השנים, תוך כדי הפעילויות השונות, עשיתי דברים אישיים שפחות קשורים לאומנים אחרים. ב-76' הוצאתי את תקליט הסולו הראשון שלי, "מצב רוח", שהוא אחד האהובים עליי עד היום. יש בו את 'שירי סוף הדרך', קטעים של מוזיקה אינסטרומנטלית, קטע של באך, וגם שירים 'רגילים'. זה היה דיסק מאוד מגוון. לאחר מכן הוצאתי את "התעוררות" - תקליט שירים עם יותר קצב. לאחר מכן הוצאתי את "שוחד", שהיה ניסיון שלי להיות קצת רוקיסט; כתבתי מוזיקה לסדרה 'עמוד האש'; כתבתי הרבה מוזיקה לסרטים, ביניהם 'הקיץ של אביה', 'כיכר החלומות', 'בית"ר פרובנס'. יש 20 פיצ'רים לפחות שעשיתי, על שלושה מתוכם קיבלתי את פרס אופיר.

אני מאוד אוהב קולנוע, ולכן די טבעי עבורי לעשות מוזיקה לסרטים. אני רואה את הסרט, נפגש עם הבימאי כדי להבין מה הוא רוצה ולהבין לאן המוזיקה צריכה ללכת. ואז אתה צריך ליצור מוזיקה לתבנית של תמונות, סאונד וטקסט. הכל צריך להתחבר ולהרגיש דבר אינטגרלי מתוך מהות אומנותית אחת. כמו שלחן וטקסט צריכים להתחבר, כך ביצירת פסקול אתה צריך להתחבר לתמונה, לקצב שבו התמונות זזות וכו'. זה בהחלט תהליך יצירתי, ואני מאוד אוהב את העבודה הזאת. זה מרענן מאוד, כי הרי לולא הסרט, לא היית כותב את המוזיקה הזאת.

חזרה לשורשים: בין הפיוטים למוזיקה האינסטרומנטלית
פסקול "כיכר החלומות", שקשור לתחנה הקודמת, היה אמור להיות מושפע ממוזיקה פרסית-טורקי-ערבית. זה אילץ אותי להיכנס למחוזות מוזיקליים אחרים, ופתח לי חלון שכבר קשור לתחנה האחרונה והנוכחית.

ב-2002 הקמתי את "אנסמבל שם טוב לוי" - קבוצה שמנגנת מוזיקה שלי וגם מוזיקה מהעולם הרחב שנתקלתי בה, אהבתי אותה וחשבתי שיתאים לנו לנגן אותה. יש לנו שני אלמנטים ביצירה עם האנסמבל - האחד הוא 'החוצה', שבו אני לוקח מוזיקה של באך, עבד אל וואהב ויוצרים שונים, ואנחנו מעבדים ומבצעים אותה בצורה שמתאימה לנו. ויש גם כניסה פנימה של התרבות היהודית הקדומה. אני נובר בחומרים של יהודה הלוי, איבן עזרא, פיוטים וכו'.

בשנים האחרונות למדתי עם קבוצה של אמנים, 'הלל', ושם למדתי דברים שקשורים לכתבים כאלה ואחרים מהתרבות היהודית, פילוסופיים וגם כתבים מהחסידות. אני מאוד שמח שכיום יש איזון בין התרבות החיצונית לבין התרבות שבאה מהשורשים שלנו. יש שם המון חומרים שגורמים לי לחשוב. כל מה שמגרה את המחשבות בשלב זה בחיי, מושך אותי. נראה שבהחלט לא מיציתי את עניין הפיוטים. אני גם לא כותב מילים בעצמי, וזו עוד סיבה טכנית להתעסק עם הדברים האלה.

בתקליט האחרון של האנסמבל, "בן אדמה", יש שני פיוטים - "בן אדמה" של ר' יהודה הלוי ו"אגדלך" של אבן עזרא. בהופעה הקרובה בבית אבי חי נבצע אותם ועוד פיוטים נוספים, ביחד עם הפייטן האורח, ר' דוד מנחם - פייטן גדול ואיש מוכשר. הוא לימד אותי הרבה פעמים בקבוצה הזאת.

אני לא אדם דתי, אבל מצא חן בעיניי שזה פתוח ויש חיבור בין דתיים לחילוניים. אבל אני יהודי במוצאי, במסורת שלי, בחגים ובכל מה שנוגע לכך. אני בהחלט מחובר לשורשים של העם שלי.

בעבר כשלימדו אותנו בתיכון, "ספר הכוזרי" וכאלה, זה לא דיבר אליי. יכול להיות שזה בגלל הצורה שבה העבירו את הדברים, אבל בשנים האחרונות אני מוצא בכך יותר עניין משמעותי. גם הסביבה יוצרת התקרבות בין אומנים כמוני לבין פייטנים. יש הפריה הדדית.

נחמד מאוד שהתרבות הזו התעוררה לחיים, ואני שמח להיות חלק מזה. זה כבר לא מאובן. התרבות הזו לא מתה, היא בהחלט חיה. יש לה ערך רב, ובתחנה הזו אני נמצא בשנים האחרונות.