ונתנה תוקף

1. סוקרטס: כבר לפני כמעט 2,500 שנה העמיד אותנו הפילוסוף היווני סוקרטס על אשליית האלטרואיזם: אין נתינה טהורה, הוא אמר. כל נתינה או עשייה למען האחר נעשות מתוך רצון להשיג הנאה. הנאה חומרית או הנאה מוסרית (כולל תחושת סיפוק ממילוי חובה) הן היינו הך - אגואיזם פשוט. אמנם, כחברה נעדיף אגואיזם שמטרתו הנאה מוסרית, אך בכל זאת - אלטרואיזם הוא מושג חלול. אתם מוזמנים למצוא מצב אחד שסותר גישה זו. רמז: חפשו נתינה הגורמת לנותן סבל, גשמי ו/או רוחני, בלי פיצוי משום סוג שהוא ושהתנהגותו עדיין תהיה בתחום הנורמלי. נדמה שתתקשו למצוא דוגמה כזו. על כן, יש לומר ללא מורא: נתינה אישית, מאדם אחד לאחר, הינה מעשה מיטיב, נורמטיבי, אך בה בעת גם מעשה נרקיסיסטי.

אין נתינה טהורה. סוקרטס

2. ישעיהו ליבוביץ': ליבובץ' מבחין, בהישענו על מחשבותיו של אריסטו, תלמידו המובהק של סוקרטס, בין עבודת השם לשמה ובין עבודת השם שאינה לשמה. קרי, בין עבודת השם הנעשית תוך "שכר מצוה מצוה" (אבות ד ', ב') ובין עבודת השם הנעשית לשם שכר וגמול. אלא שגם הבחנה זו אינה מבטלת את התובנה של סוקרטס. כך או כך, מדובר בדחף אגואיסטי, בין שהמניע מכוון לקבלת שכר גשמי ובין שהוא מכוון לשכר רוחני ולאהבת השם.

3. משה מונטיפיורי: שאלו פעם את משה מונטיפיורי מה שוויו. הוא ענה "איני יודע". תמה השואל, "הכיצד? האם אינך מחזיק לבלרים, אוצרים וסופרים אשר יעקבו אחר ממונך?". ענה: "מחזיק אני, אך כל שיאמרו על שווי נכסיי, נכון רק לרגע זה. בעוד רגע הכל יכול לרדת לטמיון. אך אם רוצים אתם לדעת מה אינו יכול לרדת לטמיון, צאו וראו מה נתתי. את זה כבר איש אינו יכול לקחת ממני". הנה, מלמד אותנו מונטיפיורי כי גם נדבנות היא בסופו של דבר אירוע נרקיסיסטי, התומך את חוויית הערך העצמי של הנדבן (ותודה לרב אלי שרון על הסיפור).

4. אליפלט: "בליל קרב ברעום אש מזנקת, בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת, מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש" (נתן אלתרמן)

לאחר שהסכמנו שהנתינה האישית, מאדם לאדם או מאדם עשיר לקבוצה במצוקה שהוא אינו חלק ממנה (נדבנים למיניהם), היא בעצם מעשה אגואיסטי, נותרנו עם השאלה: האם בכל זאת ישנה פינת חיים שבה הנתינה היא הקרבה אמיתית? התשובה היא: סולידריות. כאשר אתה מסכן את חייך, את חירותך או את כבודך למען הכלל, למען רעיון או למען חבריך, זאת הנתינה האמיתית היחידה, רגע של השעיית האגו ("במרום לנו יש ממך נחת, אף שאין לך אופי במיל").

כאן גם טמון שורשו של הטיעון הכל כך מותקף נגד המשתמטים מהשירות הצבאי: נדמה שלפחות חלק מהמשתמטים סובלים מנכות - בסולידריות. הם לא מתגייסים לצבא כי לא זיהו שם גמול נרקיסיסטי. אולי הם אלה שלא מפנים את השולחן אחרי שהמסיבה נגמרת. אולי גם הם אלה שאינם שמים נדבה בידו המושטת של קבצן, אם אין מי שיראה זאת. בשביל מה?

5. רות ובועז: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו" (רות ג', ח'). בחצות הליל, ברגע "אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה". בחוד הסכין של היממה, של הקיום, נפגשים הגבר הכל יכול והאישה הענייה והמושפלת. וברגע מיוחד זה, רגע שבו מתרחשים מהפכים, הם נהפכים לשווים, מתייחדים ויוצרים שושלת מפוארת. נתינה אמיתית מתאפשרת רק במקום שבו יש יכולת קבלה אמיתית. ושניהם ביחד תלויים בקשר הדדי, שוויוני ומאוד מאוד קרוב. ואז, רק אז, "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה".