לשמוע את קולו, פעם אחת ודי

"הרגשתי הכי קרוב בעולם, שמעתי אותו מעניק לי את השליחות וחשתי יותר מתמיד את החיסרון הגדול שלו. כמה הייתי רוצה לראות את המבט שלו, לשמוע את הקול שלו, רק פעם אחת. פעם אחת ודי". שמואל רסקין מתגעגע לרבי מליובאוויטש, האיש שלא פגש מעולם

המילים הראשונות שילד לומד להגות הן אבא, אמא, במבה. אוצר המילים של הילד החב"די נפתח באבא, אמא, רבי. אביה של משפחה חב"דית, שיכול לשמש מהנדס, חשמלאי, רב בישיבה, משגיח כשרות או מורה, יהיה לעולם גם "השליח של הרבי". על דלת הבית, כל בית, יתנוסס השלט "בית חב"ד של משפחת כהן/ריבקין/ביטון". במרכז הסלון של כל בית כזה תוצב תמונה גדולה של הרבי, המבשרת לכל מי שעדיין לא שם לב: כאן גרים חסידיו של הרבי.


נולדתי ב-1985 בכפר חב"ד. כשהייתי בן שנה עברו הוריי, במצוות הרבי כשלוחיו, לעיר ערד. החיים בבית סבבו סביב הרבי. כשלאחי מלאו שלוש, הוא שלח לנו מכתב ברכה: לא אשכח את ההתרגשות ואת השמחה שחשנו נוכח המכתב הזה ואת החשיבות שייחסנו לו. מדי פעם היה הרבי נושא דברים לפני החסידים. הדברים, שהועברו בשידור חי לחסידים בכל העולם, כללו הנחיות חדשות לפעילות, דברי תורה, דרישה, עידוד ונחמה. אני זוכר היטב את אבא עומד כזקיף בשעת ליל מאוחרת, בארשת פנים רצינית, לבוש מגבעת וז'קט, חגור באבנט, כמנהג חסידים בשעת התפילה, ומאזין רוב קשב לקול הבוקע מהטלפון, שהיה במצב רמקול.

 

 את השכלתי התורנית ואת הסמיכה לרבנות קיבלתי בבית מדרשו שבברוקלין, שם ביליתי שבע שנים טובות. שם שמעתי תקיעת שופר, שם ביקשתי סליחה ביום כיפור ושם רקדתי עד כלות בשמחת תורה. עשיתי זאת שם, כי זה הכי קרוב, כי שם התחושה הכי חזקה ושם החסר הכי מורגש  אני זוכר היטב את הגברים והנשים, המבוגרים והצעירים מכל אוכלוסיית העיר שבאו לבית חב"ד, שם ישב אבא, וביקשו לשלוח מכתב לרבי בפקס המשוכלל, מהיחידים בעיר. אני זוכר שבערב שבת, בעת הדלקת הנרות, התפרצה לביתנו אישה וביקשה להתקשר בדחיפות למזכירות של הרבי.

 

 

אני זוכר שאחותי הובהלה לחדר ניתוח. כולם היו לחוצים ולא עשו דבר מבלי להיוועץ באבא הרוחני, במנהיג הגדול היושב בניו יורק, ברבי. אני זוכר את ביקורה החשאי של דודתי, שליחתו של הרבי בתוניסיה עד עצם היום הזה, למרות שעברה כבר את גיל 80. כל המשפחה הסתכלה עליה בגאווה ובהערצה, ואפילו אותי, הקטן, הכניסו בסוד העניינים. הדודה שיצאה מרוסיה בשנות ה-50 נסעה עם בעלה במצוות הרבי לשליחות בתוניסיה העוינת, הקימה שם בתי ספר ובנתה קהילה לתפארת. לארץ היא הגיעה בסודי סודות דרך צרפת, לפגוש באחותה, סבתא שלי. ההתמסרות הבלתי נתפשת הזו גם היא מכוחו של הרבי.

 

 

תמיד ידעתי שרק אגדל עוד קצת ואסיים את לימוד מסכת המשניות בעל פה, וכפרס אעלה עם אבא על מטוס לפגוש פנים אל פנים את הרבי. כשהגיעה הבשורה על הסתלקותו של הרבי, הייתי בן תשע. לא הספקתי לראות את האדם המשפיע ביותר על חיי.


היום אני בן 28, נשוי ואב לשתי בנות מקסימות, גר בחולון ומנהל את בית חב"ד בעיר, במצוות הרבי. את השכלתי התורנית ואת הסמיכה לרבנות קיבלתי בבית מדרשו שבברוקלין, שם ביליתי שבע שנים טובות. שם שמעתי תקיעת שופר, שם ביקשתי סליחה ביום כיפור ושם רקדתי עד כלות בשמחת תורה. עשיתי זאת שם, כי זה הכי קרוב, כי שם התחושה הכי חזקה ושם החסר הכי מורגש. שם ביליתי שעות בצפייה בסרטונים שבהם דברי התורה שלו ובסרטונים על חייו. לצד הכוסית והדג מלוח, שרתי עם מבוגרים ממני, ובין ניגון חסידי אחד למשנהו סיפרו וסיפרו. ואנחנו הצעירים לא חדלנו מלשמוע.

 


כשהחלטתי עם זוגתי - שאינה ילידת הארץ - לנסוע לשליחות, עמדתי עמה ועם הילדה הקטנה שהיתה לנו אז בחלקת הקבר שלו, ב"אוהל", כפי שהוא מכונה בין החסידים. הרגשתי הכי קרוב בעולם, שמעתי אותו מעניק לי את השליחות וחשתי יותר מתמיד את החיסרון הגדול שלו. כמה הייתי רוצה לראות את המבט שלו, לשמוע את הקול שלו, רק פעם אחת. פעם אחת ודי.

 

 

אנחנו גרים בחולון שנתיים וחצי. בשכונה שלנו התפתחה קהילה קטנה, שחלק לא מבוטל ממנה מורכב ממשפחות שאינן מגדירות את עצמן דתיות. גם מרבית האנשים שעמם אני עומד בקשר קבוע אינם מגדירים כך את עצמם.




לפני שבועיים פגשתי חבר, יהודי שאינו חובש כיפה ואינו מניח תפילין, כפי הנראה. הוא ביקש ממני לשמש רב בחופה של בתו. כשתמהתי למה דווקא אני ולא רב מהמועצה הדתית, הסביר: "יש משהו בך שקונה אותי. כל פגישה שלי עם אנשי חב"ד מקנה לי תחושה טובה, הרגשה שאני בסדר ושיש בי המון טוב. הרב מתייחס אלי בגובה העיניים ורואה בי חבר טוב שכיף לעזור לו. ההתייחסות האוהבת הזו של אנשי חב"ד, - זה מה שאני רוצה בחופה של הבת שלי". עניתי לו בחיוך: זה לא אני, ואפילו לא אנשי חב"ד. זה חינוך של שנים, של אדם מיוחד, שאהב כל אחד, האמין בכל אחד וראה בכל בן אנוש מנהיג ומוביל לשינוי. הרבי.


18 שנה לאחר פטירתו, אני לומד את רעיונותיו, משתדל ללכת בדרכו, נוסע מפעם לפעם להזיל דמעה על קברו, לבקש ממנו שאהיה ראוי להיות חסיד שלו. אני משתדל לשמר את הזיכרונות הקלושים מהילדות המוקדמת, מנסה להחיות אותם שוב ולשאוב מהם כוח ועידוד. ומפעם לפעם, בעיקר כשאני עומד מול שאלה חדשה, מול צומת דרכים, אני חש מחדש את הכאב ואת הגעגועים הגדולים.

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי