לצורכי שמים

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה – יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה" (ברכות יד ע"ב-טו ע"א)

הקשר:

במשנה השנייה בפרק השני של מסכת ברכות מסביר ר' יהושע את סדר הפרשיות של קריאת שמע: "למה קדמה 'שמע' (דברים ו, 9-4) ל'והיה אם שמוע' (דברים יא, 21-13)? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות". הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

מה הקשר בין נטילת ידיים, עשיית צרכים ומחויבות לאמונה באלוהים?

הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה –

מדברי ר' יהושע במשנה עולה שאמירת הפרשה הראשונה של קריאת שמע מבטאת קבלת עול מלכות שמים, לעומת אמירת הפרשה השנייה, המבטאת קבלת עול מצוות. כלומר, האמונה קודמת לקיום המצוות.

בתלמוד מובא הסבר שונה לסדר הפרשיות מפי ר' שמעון בר יוחאי: "בדין הוא שיקדים 'שמע' ל'והיה אם שמוע' – שזה ללמוד וזה ללמד; 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר' (במדבר טו, 41-37) – שזה ללמד וזה לעשות" (ברכות יד ע"ב). גם דברים אלה רואים התפתחות רעיונית בין הפרשיות, מן הקבלה העקרונית ("ללמוד") ועד הבחירה להפנים ולעשות כמצוּוה. התלמוד מקשה על דברי רשב"י, מתוך הפסוקים עצמם: בפרשה הראשונה נאמרות המילים "וְשִׁנַּנְתָּם", "וּקְשַׁרְתָּם" ו"וּכְתַבְתָּם", המעידות שכבר באמירתה יש מחויבות, לא רק ללימוד אלא גם למעשה. לכן, מציע התלמוד נוסח אחר לדברי רשב"י, לפיו סדר הפרשיות נקבע מן הכוללת והרחבה ביותר ועד למצומצמת ביותר: "בדין הוא שתקדם 'שמע' ל'והיה אם שמוע', שזה ללמוד וללמד ולעשות; 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר' – שזה יש בה ללמד ולעשות; 'ויאמר' – אין בה אלא לעשות בלבד". אמנם התלמוד גורס שהסבריהם של רשב"י ור' יהושע אינם סותרים אלא משלימים, אולם, כדאי לשים לב שבניגוד לדברי ר' יהושע, בשתי הגרסאות של דברי רשב"י אין ביטוי לחובה המופשטת להאמין, והדגש שלו – אפילו לגבי הפרשה הראשונה – הוא על מעשים פרקטיים (ללמוד, ללמד, לעשות).ההכרח שבעמידה במקום (פלאש90) 

בספרות חז"ל משמש הביטוי "קבלת עול מלכות שמים" כמעט כשם עצם נרדף לפרשה הראשונה של קריאת שמע, ולעתים אף מתאר את הפסוק הראשון בפרשה זו בלבד. כך למשל, מתייחס מדרש תנחומא לשאלה הלכתית הנוגעת לציווי האלוהי לאברהם "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב, 1): "רב אידי ורב הונא, בשם ר' יוסי בר יהודה, בשם ר' שמואל אמרו – אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד על רגליו ויקרא קריאת שמע, וכשיגיע ל'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (שנאמר לאחר אמירת "שמע ישראל"), יתחיל 'ואהבת' (המשך הפרשה הראשונה של קריאת שמע) מיד – קורא מהלך ואינו חושש" (תנחומא לך לך, א').

כלומר, קבלת עול מלכות שמים באמצעות אמירת "שמע ישראל" מחייבת עמידה במקום. אמנם דברים אלה אמורים בהלכה פרקטית ממש, אולם קריאה מטאפורית שלהם משתלבת היטב ברעיון המובע במדרש מן הספרא: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים (ויקרא כה, 38) – מיכן אמרו כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודת אלילים" (ספרא בהר, ה, ד). כלומר, החיים מחוץ לארץ ישראל, כמוהם כהליכה בדרך, אינם מאפשרים קבלה אמיתית של עול מלכות שמים.

יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה –

בקטע הנדון כאן ר' יוחנן מרחיב את משמעות "קבלת עול מלכות שמים" מעבר לאמירת "שמע ישראל" בלבד, ואפילו מעבר לקריאת שמע כולה. לדעתו, קבלת העול השלמה נעשית רק בשילוב של מעשים: התפנות לעשיית צרכים, נטילת ידיים, הנחת תפילין, קריאת שמע ותפילה (תפילת שמונה עשרה).

• " דברי ר' יוחנן בקטע הנדון מציעים אפשרות נועזת: את מקומו הריק של המזבח הבית מקדשי יחליף מעתה הגוף האנושי "

קל להבין מדוע קריאת שמע ותפילה מבטאים את קבלת האמונה באלוהים. גם הנחת התפילין מובנת בהקשר זה, לא רק מכיוון שהיא ביטוי מעשי למצוּוה בפרשיות המרכיבות את קריאת שמע ("וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"), אלא בעיקר מכיוון שהיא מביעה מחויבות התנהגותית הנובעת מקבלת עול מלכות שמים: ההיקשרות הפיזית ברצועות התפילין מסמלת את הקשר המחבר בין האדם ואלוהים. כך מודגש גם בפסוקים הנאמרים תוך ליפוף רצועת התפילין על האצבע, בסיום הנחת התפילין: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, 22-21). ההיקשרות בתפילין מסמלת קשירת קשר של נישואין בין האדם ואלוהים.

נדמה שהחידוש בדברי ר' יוחנן מצוי דווקא בשלבים הראשונים של התהליך שהוא מתאר: עשיית הצרכים ונטילת הידיים. אך מה בין אלה ובין קבלת עול מלכות שמים?

גרסה אחרת של דברי ר' יוחנן, המובאת בתלמוד, יכולה לשפוך על כך אור: "כל הנפנה (לצרכיו) ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב: 'אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' (תהלים כו, 6)'. קריאת שמע והתפילה משולות כאן לקורבן, והטיפול בצורכי הגוף ובניקיונו משולים לבניית המזבח, לכינון היסודות הפיזיים המאפשרים את העבודה הדתית.

לאחר החורבן יצר היעדרו של בית המקדש ריק, שחייב את המחויבים להמשכיותה של היהדות למלאו. בספרות חז"ל ניתן למצוא אמירות רבות המתמודדות עם אתגר זה. רבן יוחנן בן זכאי, למשל, הציע חלופה מעניינת לפרקטיקת הכפרה, שהיתה נהוגה בבית המקדש באמצעות הקרבת קורבנות: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה; ואיזה? זה גמילות חסדים" (אדר"נ נו"א, ד). המזבח הפיזי הנעדר מוּמר בדבריו במעשי האדם. ר' יוחנן ור' אלעזר מציעים תחליף מוחשי יותר לכפרה, בהיעדרו של בית המקדש: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו" (מנחות צז ע"א). כיצד? אולי באמצעות הנתינה – לחסרים, לנזקקים, או "סתם" איש לרעהו – שמאפשר שולחן האוכל הביתי, ואולי באמצעות השיח הערכי שהוא מזמן.קדושה בפני עצמה (Thinkstock) 

דברי ר' יוחנן בקטע הנדון כאן מציעים אפשרות שלישית, נועזת אפילו יותר: את מקומו הריק של המזבח הבית מקדשי יחליף מעתה הגוף האנושי. ר' יוחנן ממשיל את הטיפול בגוף האנושי ואת העיסוק בצורכיו לבניית המזבח, וכך מעמיד אותו לא רק ככלי המאפשר קדושה והתעלות, אלא גם כתחום של קדושה בפני עצמו, כד' אמות אלוהיות.

הלל הזקן הרחיק לכת אפילו יותר. המדרש מספר עליו: "אמרו לו תלמידיו – רבי להיכן אתה הולך? אמר להן – לעשות מצווה... לרחוץ במרחץ. אמרו לו – וזו היא מצווה?! אמר להן – כן! ומה אם איקוניות (צלמיות) של מלכים שמעמידים אותן בבתי תיאטראות ובבתי קרקסיות שלהם, מי שהוא ממונה עליהן ממרקם ושוטפם, והם מעלים לו תשלום... אנו שנבראנו בצלם ובדמות... על אחת כמה וכמה" (ויק"ר לד, התרגום שלי). בדברי הלל, הגוף האנושי אינו מזבח שבאמצעותו מתקרבים לאלוהים, אלא ייצוג מוחשי של אלוהים עצמו.

בעקבות הבנתו של הלל נקל להבין את דברי ר' יוחנן לעומקם: קבלה של עול מלכות שמים שלמה תתאפשר רק באמצעות תשומת לב (גם) לגוף ולצורכיו, כיוון שבהם עצמם יש נוכחות אלוהית וקדושה.