נערות וששת

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר "גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת" (ישעיה מז, 2), וכתיב "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ" (שם, 3). אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, 14). אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שם ד, 1) (ברכות כד ע"א)

הקשר:

המשנה החמישית בפרק השלישי של מסכת ברכות פוסקת כי תפילה יש לשאת בגוף טהור ובמרחב נקי. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

הדיון התלמודי במשנה מתרחב מעבר לתפילה או לנקיוּת בלבד. בין היתר, הוא בוחן את האפשרות הדתית-הלכתית לקרוא קריאת שמע בנוכחות אדם עירום. קריאת שמע אמורה להיאמר "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, 7), ולכן, שאלה זו פרקטית בהחלט בזמן שבו משפחות חלקו חדר אחד ואף מיטה אחת, ואנשים – שלהם בגד אחד בלבד – נהגו לישון עירומים.

שאלה זו מובילה את הלימוד לדיון בצניעות ובהגדרותיה תלויות הזמן, המקום והתרבות. כך למשל, קובע רב הונא כי "עגבות אין בהם משום ערוה" (כלומר, אין בגילוי הישבן פיתוי מיני). התלמוד מאשש את דבריו באמצעות ציטוט אמירה אחרת (שונה מעט מזו שבמשנה חלה, ב:ג): "האשה יושבת וקוצה לה חלתה (מפרישה חלה ומברכת עליה) ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע" (ברכות כד ע"א). המילה "פניה" כאן משמשת לשון נקייה לאיבר המין הנשי, ולכן, מבין התלמוד שדווקא חשיפת הערווה בעת הברכה אינה ראויה, ובישבן עירום אין בעיה.מהי צניעות? (פלאש90) 

לעומת זאת, קובע ר' יצחק בהמשך הסוגיה כי "טפח באישה ערווה" – כלומר, כל טפח גוף חשוף הוא בבחינת פיתוי מיני. התלמוד מבין כי מדובר בעת קריאת שמע דווקא, אז אמור אדם לקבל עול מלכות שמים, וכל הפרעה עלולה להסטות את מחשבתו ואת לבו מכך. דברי ר' יצחק מובילים ישירות לקטע שיידון כאן.

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר "גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת" (ישעיה מז, 2), וכתיב "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ" (שם, 3) –

התלמוד מסיק שדברי ר' יצחק לעיל מכוונים דווקא לקריאת שמע, מכיוון שהאיסור להסתכל "סתם" באישה כבר מוכח ממקום אחר. לאחר שטבחו בני ישראל, במצוות משה, במדיינים (במדבר לא), הם מביאים את השלל – מיני תכשיטים – כקורבן לה' "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ" (במדבר לא, 50). בבית המדרש של ר' ישמעאל פירשו את הפסוק: "מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה – מפני שזנו עיניהם מן הערוה" (שבת סד ע"א-ע"ב).

כלומר, תכשיטי הנשים המוקרבים לה', אמורים לכפר על עצם לקיחתם מן הנשים ההרוגות – לקיחה שהיתה כרוכה מן הסתם בהתבוננות בהן. רב ששת מוסיף: "מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ (שענודים במקומות גלויים) עם תכשיטין שבפנים (שענודים במקומות מוצנעים)? לומר לך – כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורפה" (שם, ובברכות כד ע"א). כלומר, זֶרת באישה – ערווה.

• " לא רק מודעוּת עצמית מחויכת-עצובה אני שומעת כאן, אלא גם ביקורת כלפי דברי ר' יצחק לעיל: ראיית טפח גוף נשי היא בבחינת הפרעה לקריאת שמע? נסה לקבל עול מלכות שמים באמונה שלמה, לאהוב את אלוהים ולהתמסר לו כשאינך יכול לראות דבר! "

ניתן כמובן לכעוס על אמירתו זו של רב ששת, המגדירה בפשטות את האישה כאיבר מין מהלך. אני בוחרת לשים לב לאירוניה העצמית הנשקפת מדברי הרב העיוור, המשתוקק לחזות באישה ומוכן להסתפק אפילו במראה זרתהּ. לא רק מודעוּת עצמית מחויכת-עצובה אני שומעת כאן, אלא גם ביקורת כלפי דברי ר' יצחק לעיל: ראיית טפח גוף נשי היא בבחינת הפרעה לקריאת שמע? נסה לקבל עול מלכות שמים באמונה שלמה, לאהוב את אלוהים ולהתמסר לו כשאינך יכול לראות דבר!

בדברי רב חסדא אין שמץ של אירוניה. משני הפסוקים שהוא מצטט עולה שתוצאת הציווי "גַּלִּי שׁוֹק" היא "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ", ומכאן שדינו של שוק נשי הוא כדין ערווה.

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, 14) –

שמואל דורש את הפסוק משיר השירים כהקבלה בין הקול והמראה: כפי שמראה האהובה מפתה את אהובהּ, כך גם קולה מושך אותו. מכאן, שבקול הנשי יש מיניות והשמעתו כמוה כחשיפת הערווה. נדמה שדברי שמואל ממשיכים את הרעיון שבדברי רב חסדא, אך הביסוס המדרשי שלהם רעוע יותר: בפסוק שמביא שמואל אין אזכור לערווה כלל.

כזכור, שמואל בדק בדקדקנות את גופה העירום של שפחתו, כדי לפסוק הלכה בעניין שלבי ההתבגרות המינית של נערות. אם נניח שהבדיקה שעשה היתה נטולת יצר לחלוטין, הרי ששמואל – באופן חריג למדי, יש לומר – אינו מתפתה ממראה שדיים, אך לעומת זאת, לנוכח קול נשי מאבד יצרו ואת יכולת ההתגוננות שלו. האם טעמו המיני הייחודי של שמואל יכול או צריך לחייב את כולם? מנגד, אם ההתבוננות הארוכה והמעמיקה שלו בגוף הנערה העירומה היתה בעלת גוון מיני כלשהו, אני תוהה אם ראוי לו לדרוש מאחרים להימנע אפילו משמיעת קולה של אישה.  

אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר " שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שם ד, 1) –

האמירה האחרונה בקובץ הנדון כאן ממשיכה לכאורה את הגישה העולה מדברי רב חסדא ושמואל ומרחיבה אותה: לא רק שוקיים וקול הם ערווה, אלא גם שיערן של נשים הוא חומר נפץ מיני, שנזקי הפיתוי הגלומים בו מי ישורנו.

באותו עמוד תלמודי שבו מופיע אוסף האמירות הנדונות כאן, רגע לפני דברי ר' יצחק שנזכרו לעיל, דן התלמוד בהיותו של השיער מכשיל אפשרי לריכוז הדתי הנדרש בעת קריאת שמע: "אמר לו רב מרי לרב פפא –  שער יוצא בבגדו, מהו?". רש"י מסביר שהשאלה נוגעת לקווצת שיער ערווה הנגלית מתוך בגדו של הגבר הקורא קריאת שמע: "האם הוא (כדין) ערוה לקרות קריאת שמע כנגדו או לא?" (התרגום שלי). תשובתו הנהדרת של רב פפא היא: "קרא עליו – שער שער", ורש"י מפרש: "כלומר – מה בכך?!". החזרה על המילה "שיער" מאפשרת לקוראים לשמוע את האינטונציה של התשובה, שאינה משאירה מקום לספק: רב פפא חושב שהשאלה מטופשת, כיוון שהיא מגזימה עד לאבסורד (בעיניו) את הקושיה ההלכתית הנדונה. ניתן אף לראות בזלזולו התראה מפני ההיסטריה הדתית וחרדת המיניות הטמונות בשאלה.אנא הישמר מפני שוקיה וקולה של אישה (פלאש90) 

כשמואל, גם רב ששת בוחר לסמוך את דבריו על פסוק משיר השירים, אך בניגוד אליו, הוא בוחר פסוק מוזר למדי: האם יש ב"עדר עיזים" כדי לפתות או לעורר מינית את הגבר הסביר?

אמירותיהם של רב חסדא ושמואל מייצרות אינרציה מתלהמת של החפצה מינית לנשים, וכמעט מתבקש להוסיף עליהן עוד ועוד: שיניים באישה – ערווה, צוואר באישה – ערווה (על בסיס הפסוקים בשיר השירים ד, 4-2) וכו'.

כשלעצמם, דברי רב ששת אולי ממשיכים מגמה זו, אך להבנתי, הבאתם כאן היא מעשה עריכה מתוחכם, שמכוון להגחיך את דברי החכמים הקודמים. הבחירה בשיער דווקא מרמזת לזלזול של רב פפא, והפסוק המצוטט לא רק שומט את בסיסה של הטענה שהוא בא להוכיח, אלא גם מצייר את כל האמור לפניו כסוג של סטייה מינית מעט מביכה – אם אתה מאלה המתפתים מעים, אנא הישמר מפני שוקיה ומפני קולה של אישה.

דברי רב חסדא ושמואל גורמים לי אי נוחות גדולה, אולם אני מוצאת נחמה מחויכת בעריכה התלמודית, הממסגרת אותם בין שתי האמירות האירוניות של רב ששת. מבחינתי, זהו מקומם הראוי.