גלגולי נשמה

בית הכנסת התימני: התגנבות לפנות בוקר

הזיכרונות הראשונים שלי הם מחתונות ומחינות תימניות, כשעוד עשו את המסיבות בחצרות. אני זוכר את אבא שלי ואת אחיו מנגנים על פח בעודי מחזיק את הדיוואן עם מילות השירים. הייתי הסטנדר שלהם (צוחק). משם ספגתי המון.

בבית הכנסת הכי ריגשה אותי התפילה של הימים הנוראים. בגיל 8-9 עברנו לגור בשכונה תימנית. שלושה בתי כנסת הקיפו את הבית. בחודשי אלול קמתי לבית הכנסת בשעות הבוקר המוקדמות מבלי שאף אחד ידע. פשוט התפלחתי מהבית. איש לא ידע שקמתי. הלכתי בעקבות השופרות, שכאילו קראו לי. זה היה תענוג גדול להקשיב למנגינות וללמוד אותן. בהמשך פנו אליי והציעו לי לבצע פיוטים כחזן, למרות שעוד לא הייתי בגיל בר מצווה. היום, כשהבן שלי, בן הגיל הזה,  עולה לתורה, אני רואה את ההתרגשות שלו מכל סלסול וניואנס שנוסף מדי פעם לשירה שלו ומשכלל אותה.

תקופת הנעורים: בין מטאליקה לכוורת

לבר המצווה ביקשתי תופים, מן הסתם בגלל החיבור התימני לתיפוף על פחים. עד אז תופפתי על כל דבר - על המקרר, על השולחן וכו'. אבל בסופו של דבר, אבא שלי הגיע הביתה ובידיו קלידים וגיטרה. כנראה הוא חס על האוזניים שלו, כי גם ככה עשיתי להם חור בראש כשתופפתי על כל דבר בבית. היום אני מאושר שזו היתה המתנה לבר המצווה, כי היא זו שפתחה אותי לעולם חדש - עולם היצירה וההלחנה. לאט לאט למדתי בעצמי אקורד אחרי אקורד, מבלי להכיר אותם בשמותיהם.

באותה תקופה שמעתי וניגנתי בעיקר רוק כבד ורוק קלאסי - גאנס אנד רוזס, מטאליקה, פינק פלויד וכאלה. בתוך כך, התחלתי לנגן את השירים הישראלים שאהבתי מאוד - שלום חנוך, אריק איינשטיין, כוורת וגזוז. התחברתי גם לנושאי המגבעת ולנקמת הטרקטור. נמשכתי לאלה בעיקר בזכות הגיטרה. החיבור היה הרבה פחות משמעותי לטקסטים עצמם.

הלימודים ברימון: ג'אז בשילוב גוספל

אחרי הצבא רציתי ללמוד מקצוע. כשסיימתי לבדוק את האפשרויות, גיליתי שהנשמה שלי מחוברת רק למוזיקה והבנתי שזה הייעוד שלי. הלכתי ללמוד ברימון; שם למדתי את השפה ולמדתי לקרוא בשם לכל מה שידעתי עד אז באופן אינטואיטיבי. שם גם הכרתי המון נגנים ומוזיקאים. השתתפתי באנסמבלים של מוזיקה שחורה, אפרו-פופ וגוספל. גם אחרי רימון המשכתי עם הגוספל, ואף הופעתי עם עופר ואיריס פורטוגלי במשך חמש שנים. באותן שנים המוזיקה השחורה נטמעה בי חזק. מצאתי גם את הקשר בינה ובין מוזיקה תימנית.

קריירת הסולו: מזרחי, ישראלי, תימני וגם גלי עטרי

בתחנה הרביעית, שהיא למעשה קריירת הסולו שלי, לקחתי בעצם את כל ההשפעות שצברתי לאורך השנים ועטפתי בהן את היצירה ואת הניגונים שכתבתי. עד אז תמיד רציתי לצאת לקריירת סולו. היו לי מגעים עם כמה אמרגנים, אבל ראיתי שאיש מהם לא בא מאהבה ליצירה אלא ממניעים של בצע כסף. הם ניסו לקחת אותי למקומות מסחריים יותר, שמתאימים יותר לכיס שלהם, אבל זה לא הלך. אחרי הרבה גלגולים, נאלצתי לעשות אלבום לבד, ואז הקלטתי את "חכי עוד רגע", שכלל שירים שכתבתי עד אז, ובהם "ארץ אבודה", "יש לי רגעים", קאבר ג'אזי ל"את לי לילה", הפיוט "קריה יפהפייה" בלבוש אלקטרוני וכמובן, שיר הנושא "חכי עוד רגע", שפרץ לי את הדרך.

" התפילה היא חלק בלתי נפרד ממני, אם לא הבסיס הקיומי שעליו יושב המוזיקאי שבי. אני תמיד אומר שזכות הקיום שלי כמוזיקאי וכזמר מקורה בתפילות שאליהן נחשפתי כילד. אני מרגיש שיש לי זכות - דווקא בגלל שמכירים אותי כזמר שאינו דתי - להדליק את הניצוץ היהודי שיש לכל אחד "

מוזיקה יהודית-תימנית: אפילו קוטנר וחרסונסקי אהבו

בדיסק השני נכלל הלהיט "ישקף", שפתח לי ערוץ חדש אל מחוזות ילדותי. ידעתי שהוא השוס של האלבום הזה, ועד היום, שש-שבע שנים אחרי, הוא ממשיך לנסוק כאילו אין לו גבול. זה תענוג גדול.

מאז יצרתי עוד פיוט ועוד תפילה. כשהגעתי למצב שיש לי מספיק קטעים, איגדתי אותם באלבום "הללו", שיצא לאחרונה.

התפילה היא חלק בלתי נפרד ממני, אם לא הבסיס הקיומי שעליו יושב המוזיקאי שבי. אני תמיד אומר שזכות הקיום שלי כמוזיקאי וכזמר מקורה בתפילות שאליהן נחשפתי כילד. אני מרגיש שיש לי זכות - דווקא בגלל שמכירים אותי כזמר שאינו דתי - להדליק את הניצוץ היהודי שיש לכל אחד, גם מחוץ לעולם החרדי והתימני. התגובות לאלבום הזה, כפי שהתבטאו בביקורות של יואב קוטנר ויוסי חרסונסקי, שכביכול מה להם ולזה, אישרו לי שכיוונתי נכון. דווקא אנשים שכמעט לא היתה להם נקודת חיבור, התחברו היטב. זו היתה המטרה. אני מרגיש שזו שליחות מבחינתי - לעטוף את הפיוט בעיבודים עכשוויים. כך יוצא שהמעטפת עוזרת לאוזן הלא מחוברת להתחבר לשורשים ולזהות היהודית.