זורה מילים לרוח

"תראי מה זה," אמר סבי ביידיש למוכרת הפרחים, "פרח אחד נפתח, וכבר אפשר לדעת שהגיע האביב." המוכרת הגישה לו את הזֵר ואמרה, "מר בורשטיין היקר. עלה אחד נושר, וכבר אתה יודע שזה סתיו." הנחנו את הזר על מצבת דודי. היה שם תא קטן ובו נר עבה וגפרורים ארוכים. מדי שנה היה גפרור אחד נשרף. הנר היה כבר נר זקן, נר בן עשרים. היינו מדליקים את הזקן, ואחרי שעה קלה נושפים ומכבים. בתוך תא נר הנשמה הזה מונחת על קופסת הגפרורים היתה אבן קטנה, אבן בזלת מקוּנֵיטְרָה. סבי הוציא אותה החוצה פעם והראה לנו אותה. שאלנו מה זה בדיוק, והוא אמר: "אֶבֶן שָחוֹר."

דרור בורשטיין. מתוך: "נתניה". הוצאת כתר. 2010

הלוואי שהייתי יכול לכתוב ככה, כמו שהם דיברו

סבא שלי מצד האבא, צבי בורשטיין, היה מדבר בשגיאות (שפת אמו היתה יידיש). הוא היה אומר למשל, "זה משהו אחרת", או "אבן שחור". הוא גם היה ממציא כל מיני כינויי חיבה, למשל, "צ'וּצָ'לֶה זִיס" לילדים שלי, נכדיו. היה פעם פוליטיקאי ששמו גלילי; הוא כל הזמן היה אומר "גלילי סנילי" (הוא האשים אותו באי מניעת מלחמת יום הכיפורים, שבּה שכל את בנו). הדיבור היה כבד, לא רהוט. תקוע. את הקול של הסבא השני שלי, אליהו שוכהנדלר, אני אפילו לא זוכר. בזיכרוני, הוא לא דיבר הרבה. ממש שתיקה מהלכת. הוא היה סנדלר ברמלה. ספר השירה הראשון שקניתי היה "אדון מנוחה" של אבות ישורון. הוא מיד דיבר אלי בלשון הסבים. נועדתי להגיע אליו. מבחינתי, זה הסטנדרט הנכסף של הלשון. הלוואי שהייתי יכול לכתוב ככה, כמו שהם דיברו. לשון בלי כל החלחול של הספרות היפה ושל האנגלית.        לשנוא צורת דיבור מסוימת או אוצר מילים מסוים זה לשנוא אדם או קבוצה אנושית. דרור בורשטיין 

מסֵפר ארוך אפשר להציל כמה משפטים או פסקאות של שירה, במקרה הטוב

ביאליק אמר את העיקר במשפט הפתיחה של "גילוי וכיסוי בלשון": "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חומרים חומרים [כלומר ערימות ערימות], אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן". היחס שלי ללשון הוא של חוסר אמון. זה נשמע מגוחך מפי אדם שכותב, אבל אני יודע שהמילים לרוב לא עושות את העבודה. זה תמיד לא מדויק ולפעמים פשוט נלעג. אילו הייתי קדר, כל הכלים היו מחוררים ונוזלים. על רוב המילים שכתבתי אני כבר מוכן לוותר. מסֵפר ארוך אפשר להציל כמה משפטים או פסקאות של שירה במקרה הטוב. בכל פעם אתה חושב לרגע שהפעם זה יושב טוב ומגלה אחר כך שלא.

* * *

בגפרור ענק ככפית הציתה סבתי אש והעלתה לי אור. היה זה במלון אבל בעתיד רחוק או בעבר רחוק. וגם אם לא הייתי ער, אני זוכר את אור העששית ומה שנגלה לי לאורה: פמוט קטן על אדן החלון, ובפמוט קבוע נר של הבדלה, רובו מאוּכּל, ובקצהו שני פתילים שחורים, שרופים, מעוקמים מעט. נר נשמה. ודי היה באור העששית לחשוף שאין בחדר כלום זולת כמה שמיכות ספוגות אבק וערימת קרשים ממוסמרים וריח דבק ומלחצת ענקית. וכל המשׂורים שלו היו תלויים על מסמרים על הקירות. היו תלויים שם בוודאי כמאה משׂורים וכמספר הזה צבתות. לאור הנר. לאור הנר והגפרור.

מתוך: "נתניה".

" מבחינתי, פרוזה צריכה להיות מוגדרת כשיר עלילתי ארוך (בכמה מהיצירות של גנסין, ישראל ברמה, יעקב שטיינברג למשל). ככותב, אני לא מרגיש שעברתי מעולם משירה לפרוזה. אני חושב שאני לא סופר מצליח במובן המסחרי מפני שאני כותב שירה. היא כמובן לא תמיד טובה - זה ברור "

אי אפשר לדבר על משהו פרט לשירה

ביחס לשפה, בתחום שאנו מכנים "אמנות", אי אפשר לדבר על משהו פרט לשירה. לפעמים השירה הזו מתלבשת על עלילה, ומה שיוצא נראה כמו סיפור. אבל שירה היא מין אנרגיה, שיכולה להופיע בכל מיני כלים. זה כמו מים. אם כוס מים זה שירה, אז גם האוקיינוס השקט וגם קוביית קרח זה שירה. זה שיש יותר מים או שהם מוצקים, זה לא הופך את הקרח או את האוקיינוס לפחות מימיים. פרוזה במובן המקובל זה מה שקורה כשאנו "זורים בכל יום לרוח מילים". מבחינתי, פרוזה צריכה להיות מוגדרת כשיר עלילתי ארוך (בכמה מהיצירות של גנסין, ישראל ברמה, יעקב שטיינברג למשל). ככותב, אני לא מרגיש שעברתי מעולם משירה לפרוזה. אני חושב שאני לא סופר מצליח במובן המסחרי מפני שאני כותב שירה. היא כמובן לא תמיד טובה - זה ברור - אבל אני לפחות מחפש את המילים ואת המשפטים "בימי גבורתם", בלשונו של ביאליק.

מתרגם הוא משורר שמושפע ממשוררים

גם תרגום שירה הוא כתיבת שירה, אם התרגום מצליח. דוד אבידן כותב שירה כשהוא מושפע מאלתרמן, ודוד וינפלד כותב שירה כשהוא מושפע מצ'סלב מילוש. ההבדל בעיני הוא יותר משפטי ממהותי; עניין של זכויות יוצרים. המשפטן יגיד לך שאבידן לא צריך לשלם זכויות לאלתרמן, ואילו וינפלד צריך לשלם לעיזבון של מילוש. אבל מבחינה מוסרית ופואטית, החוב של אבידן ושל וינפלד זהה. כל אחד מושפע מדבר או מדברים. מתרגם הוא משורר שמושפע ממשוררים. בדיוק אמרתי אתמול לליאת קפלן שהבנתי לאחרונה שהמשורר היחיד שכמעט כל קריאה בו מעלה דמעות בעיני הוא התרגומים של וינפלד לזביגנייב הרברט. אני יכול להוסיף לזה עכשיו את התרגום של טל ניצן לאלחנדרה פיסארניק.

אז אני בא ואומר

ויש גם דברים מצחיקים. למשל, הביטוי "אז אני בא ואומר". או למשל כשאומרים "מָרוֹקָנִי" במלרע כדי לתת נופך מכובד. כמו שהכרוז ברכבת הופך את עכו ל"עכו" במלרע. בעכו יש חומוס; "עכו" במלרע היא עיר נפוליונית. לשון היא דבר חי, ויש צורות חיים שונות. לשנוא צורת דיבור מסוימת או אוצר מילים מסוים זה לשנוא אדם או קבוצה אנושית. מובן שאני לא קרוב לכל צורת כתיבה ודיבור, אבל לחשוב שמפני שאני רחוק ממנה היא טובה פחות זה מגוחך. אין שום תקן של שפה שביחס אליו יש למדוד שפות אחרות, כפי שאין שום אדם שהוא קדוש או תקני.

* * *

כשחזרנו מלוויית אצ"ג אמר סבי: אתה זוכר את המציל מחוף סירונית? הכרתי את אִמו. היא גרה פעם בנתניה. לפני קוּם המדינה. הייתי מיודד אִתה מאוד. אישה יפה ועדינה. אתה זוכר את החלום שלו? עכשיו נזכרתי בחלום שלו, וזה מזכיר לי גם חלום שלי. חלמתי פעם שאני עומד בתור לבית משפט, ושם אני רואה, בתור אחר, את המשוררת לאה גולדברג. אני שואל אותה: "הכול בסדר גברת גולדברג? את התאכסנת אצלנו פעם בַּמלון. אני הוא החתן של שלמה גולדרינג." והיא עונה לי: "לא הייתי בַּמלון. ולא הייתי בנתניה. לא שמעתי על מר גולדרינג. אבל ידוע לי במי אתה מחליף אותי."

מתוך: "נתניה"