פעם בשנה היינו יוצאים לבושים בבגדים לבנים אל ההר הגבוה, כמו אברהם אבינו, שעלה על הר מוריה. היינו צועדים עשרות ומאות קילומטרים ועומדים ליד הכוהנים הלבושים במיטב בגדיהם ונושאים תפילת כיסופים אל ציון, שממנה הוגלנו לקרן אפריקה. הסיגד היה חג מתוק, מלא תקווה ונכונות להגשים את החלום.
לאחר שנים רבות ותפילות על ההר הגבוה, החלום התגשם. מבלי ששמנו לב, תפילותינו נשמעו, ובדרך לא דרך, לאחר אינסוף תלאות ומכשולים, אנחנו בארץ ישראל. הליך הקליטה שלנו רווי כישלונות, והחלום הציוני שונה מזה שחלמנו עליו. ישראל היא מדינה מודרנית שדתה יהודית, אך חלקים ממנה חסרי אלוהים. צבע עורנו הוא סיבה להעליב אותנו, ונכונו לנו קרבות מרים עד שנחוש שווים בין שווים בארץ שעליה חלמנו.
אחת השאלות המהותיות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איפה אנחנו, הנקלטים, טעינו בטנגו שאנחנו רוקדים עם החברה הישראלית. האם נגזר עלינו להתפלל גם מפה לשם? איני חושב שיש לבטל את הסיגד על כל חלקיו, אך יש לעשות חשבון נפש לגבי המתכונת הנוכחית שלו.
לחג היו שלושה מרכיבים מהותיים: החשש הממשי שבני הקהילה ינטשו את דרך התורה ויתנצרו, החשש מהתבוללות והכמיהה לשוב לארץ ישראל. הגשמנו את שיבת ציון וגם החשש מהתבוללות אינו קיים עוד. אם כן, מדוע אנחנו ממשיכים לעלות אל ההר ולדקלם אותם פסוקים שנדמה כי אבד עליהם הכלח?
החג הזה היה יכול לשמש לנו קרש קפיצה להפצת ההיסטוריה שלנו, כיהודים שחורים ושונים. אך מאז עלייתנו ארצה, לא השכלנו לגייס אותו לטובתנו, אלא הסתגרנו בדל"ת אמותינו. אני חושב שיש להפוך את החג לסוג של מימונה לבני העדה, כמו זו של יוצאי צפון אפריקה. אנחנו צריכים לחזק בחג הזה את ההיבטים החברתיים, ולא להבליט את הנושא הדתי - שכבר אין בו צורך ממשי. מנהיגי העדה חייבים להבין שהדרת הציבור הלא-אתיופי מהסיגד שוחקת אותו והופכת אותו ללא-רלוונטי. יוצאי אתיופיה שנולדו כאן אינם שונים בהתנהלותם משאר הישראלים, ולכן, אנחנו חייבים לעזוב את ההר. אסור לנו להמשיך להתבודד עליו, כי אין מנוס אלא למצוא דרך רלוונטית לשמר את החג לדורות הבאים. במתכונתו הנוכחית הוא עתיד להישכח מהר משאנחנו מתארים לעצמנו.
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
