מה הוא קופץ?

חבר הכנסת אורי אריאל נחשב למיומן בהתנהלות תקשורתית - אחד שיודע משהו על הברנז'ה העיתונאית; מישהו שאולי גר רחוק מתל אביב, אבל היא לא התנהלותה התרבותית אינה זרה לו. הוא נחשב לחבר כנסת שיודע להכניס ידיעה לעיתונות ולהבין, בדרך כלל, מה יכול לשרת את האינטרס שלו, שהוא כמובן אף לא פעם אישי אלא תמיד לאומי. אז אם ככה, מה עבר עליו כשהחליט להביע התנגדות נמרצת וקולנית להעלאת הקומדיה "קיזוז" (קומדיה – לא מחזה היסטורי תיעודי) של תיאטרון הקאמרי?הפסיד בענק בקרב על דעת הקהל. אורי אריאלי

זה מזכיר לי את המערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין – כשעוד היו חבורת לול – על חידון התנ"ך העולמי: בכל פעם שנשמע הגונג לציון סיום או תחילת הזמן שהוקצה לתשובה, היה המתמודד הסודני, שהיה מתאגרף, קופץ את ידיו ונדרך. אריק איינשטיין היה אומר אז את המשפט האלמותי "מה הוא קופץ?", וכולם היו מתפוצצים מצחוק. את אותה שאלה אלמותית של איינשטיין אני רוצה להפנות כעת כלפי חבר הכנסת אריאל.

המחזה – שכתב אילן חצור וביים אלון אופיר – מספר על רומן שמתנהל בין בני הנשוי, חבר כנסת דתי מהימין ותושב אחת ההתנחלויות שבנו נערי הגבעות, ובין תמרה, חברת כנסת אלמנה, שמאלנית חילונית-ליברלית. כן, יש שם שימוש בסטריאוטיפים ובדימויים שטחיים; כן, יש הקצנה בסצנות מסוימות. נו, אז מה? זהו מחזה עם רמיזות לאירועים אקטואליים, אבל הוא לא סרט תיעודי. "זה מחזה שלוקח את כל הקלישאות של הוויכוח על השטחים והופך אותן לפארסה של חדר מיטות", נכתב בתוכנייה.

האם במציאות יכול להתקיים רומן שכזה בין בני ותמרה? בוודאי וחד משמעית - כן. האם היו וישנם פוליטיקאים שמכרו ומוכרים את נשמתם ואת האידיאולוגיה שלהם בעבור טובות הנאה? היו גם היו, ועוד יהיו. זוהי הפוליטיקה, וזוהי הבריכה שבה הם שוחים. קיזוזים של חברי כנסת שנעדרים מהצבעות יש משני הצדדים, גם בהצבעות עקרוניות. גם חברויות קרובות בין יריבים פוליטיים מובהקים יש ויש. הרי השיח שעל הדוכן אינו דומה לשיח שבמזנון, והחיים מתרחשים במזנון ומאחורי הקלעים, ולא על הדוכן והבמה. הכנסת ידעה בתולדותיה מחזות מבישים, ומעבר חד של חברי כנסת ממפלגה למפלגה, מעברים מאופוזיציה לקואליציה ולא מעט תרגילים פרלמנטריים לתפארת. המונח "התרגיל המסריח" נולד בפוליטיקה, לא על לוח השחמט. שום מחזה כתוב לא יכול להשתוות למציאות של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה. אז על מה בדיוק מלין חבר הכנסת אורי אריאל?

" הכנסת ידעה בתולדותיה לא מעט מחזות מבישים. המונח 'התרגיל המסריח' נולד בפוליטיקה, לא על לוח השחמט. שום מחזה כתוב לא יכול להשתוות למציאות של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה. אז על מה בדיוק מלין חבר הכנסת אריאל? "

כל טירון תקשורת יודע שאם אתה רוצה לקדם נושא, כדאי שתמצא כמה שיותר אנשים שיתנגדו לו ויצעקו בגנותו. ראה את הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי, שאם לא היו קמים נגדו אנשי הימין בצורה קולנית ומאיימת, עד כדי אלימות של ממש, מספר הצופים בו לא היה מגיע ל-20 אחוז מהכמות שצפתה בו והסינמטקים היו נותרים ריקים. כל טירון תקשורת יודע שאם אתה רוצה להעלים משהו מהשיח הציבורי, אל תדבר עליו, אל תצית את האש. אז מה עשה חבר הכנסת אריאל? בדיוק אותה טעות שעשו קודמיו. הוא אמנם קיבל תקשורת, אבל לא חיובית. הוא אולי פנה לקהלו, קהל הימין, וזכה לתמיכתו, אבל הפסיד בענק את הקרב על דעת הקהל הכללית. והוא בטוח הצליח להביא עוד אלפי צופים לתיאטרון הקאמרי, שיזכו לצחוק בקול רם ומתגלגל נוכח הסיטואציות המצחיקות עד כדי אבסורד, שהן כולן סיטואציות מהחיים. הקאמרי צריך לשלוח לבר הכנסת  אריאל זר פרחים ענק ולומר לו תודה על קמפיין יחסי ציבור מבריק ללא תשלום.אז מה אם יש בו דימויים שטחיים? מתוך המחזה "קיזוז"

"קיזוז" היא קומדיה פוליטית נחמדה, משעשעת; לא כזו שתגרום למישהו לעבור צד במפה הפוליטית. "קיזוז" היא לא "ניקוי ראש" של פעם וגם לא "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. המציאות היום שונה, וכך גם הסאטירה; היום אין סאטירה – יש קומדיה. ואל תשכחו: "יש לנו ארץ נהדרת".