יהיה בסדר: לצאת לסוכה כדי להתנסות בכאוס

 המשנה מציינת את סוכות כאחד מארבעת המועדים שבהם העולם נידון. נאמר בה: "בחג [סוכות] נידונים על המים" (ראש השנה א, ב). חג הסוכות קשור בטבורו בגשם: ניסוך המים בימי המקדש, הישיבה בסוכה המזכירה את ענני הכבוד שסוככו על ישראל במדבר, וכמובן, תפילת הגשם הנאמרת ברוב הדר בשמיני עצרת.

 

ממש ממול, בצד השני של מעגל השנה היהודי, ניצב חג הפסח, שבו נאמרת תפילת האחות של תפילת הגשם, הלוא היא תפילת הטל. שני החגים הללו, שמיני עצרת ופסח, ניצבים כשומרי סף של עונות השנה ומחלקים את השנה לשני חלקים כמעט שווים: העונה הגשומה, המתחילה סביב יום השוויון הסתווי בסוכות, והעונה השחונה, המתחילה סביב יום השיוויון האביבי בפסח.

 

הציפיות שלנו מן הטבע בעונות אלה עוטות לבוש ליטורגי באמצעות הזכרת הגשמים בתפילת העמידה בעונה הגשומה: "משיב הרוח ומוריד הגשם"; והזכרת הטל בעונה השחונה: "מוריד הטל". תזכורות אלה מארגנות את ההוויה האנושית של המתפלל ונותנות מענה לחוויה שהוא חווה במציאות סביבו (או במציאות שאינה סביבו. הרי בחצי הכדור הדרומי העונות הן הפוכות, ובכל זאת, עוקבים המתפללים אחרי העונות בארץ ישראל, ביתו הווירטואלי של כל יהודי). מאוחר יותר בחורף נוספת בברכת השנים גם בקשה לגשמים: "תן טל ומטר לברכה". שני "שומרי הסף" הללו, המעמדים הטקסיים של תפילות הגשם והטל בשמיני עצרת ובפסח, מפרידים בין העונות, אך גם מחברים ביניהן.

 

להלביש את התרבות

אחת מן הפונקציות החשובות של טקסים היא סגולתם לתעל כוחות כאוטיים ואנרכיים לתועלת סדר חברתי מזה ושפיות נפשית מזה. החורף מגיע טיפין טיפין. פעמים רבות אנו מביטים מעלה ושואלים אם הטיפות הנושרות הן הן היורה, ורק בדיעבד, נוכל לדעת מתי יירד המלקוש, הגשם האחרון בעונת החורף. אבל המעמדים הטקסיים הללו – תפילת הגשם ותפילת הטל, הנאמרות בדרך כלל בליווי פרקי חזנות מיוחדים ובתשומת לב רבה – עוזרים במידה רבה "להפוך את הדף"; הנה חורף, הנה קיץ, הן מודיעות. המעמדים הללו מלבישים את התרבות, הטקס והתפילה על החוויה האנושית הראשונית ונותנים לה משמעות דתית וקוסמולוגית כאחד. הם מסייעים להתמודד עם תחושת הכאוס המוטבעת בחוויתנו בעולם מבלבל. " אחת מן הפונקציות החשובות של טקסים היא סגולתם לתעל כוחות כאוטיים ואנרכיים לתועלת סדר חברתי מזה ושפיות נפשית מזה. החורף מגיע טיפין טיפין. פעמים רבות אנו מביטים מעלה ושואלים אם הטיפות הנושרות הן הן היורה, ורק בדיעבד, נוכל לדעת מתי יירד המלקוש, הגשם האחרון בעונת החורף. אבל המעמדים הטקסיים הללו – תפילת הגשם ותפילת הטל, הנאמרות בדרך כלל בליווי פרקי חזנות מיוחדים ובתשומת לב רבה – עוזרים במידה רבה "להפוך את הדף"; הנה חורף, הנה קיץ, הן מודיעות "

 

הסוציולוגית מרי דגלס קבעה שטקסים מכירים בעוצמתו של האי סדר ובפוטנציה ההרסנית שלו. במצבים כאוטיים יש יסוד מאיים ומעורר חרדה, אבל היא הוסיפה שיסוד זה הוא גם כוח יצירתי ופורה. מטרת הטקס היא להטעים את האדם במידה מבוקרת של כאוס כדי להביאו אל חוף מבטחים ולאישוש מחדש של הסדר. הדבר דומה להזרקת נסיוב חיסוני של מחלה במינון מוחלש,שתכליתה היא שהגוף ילמד להתמודד עמה.

 

היציאה אל הסוכה, הגשם המטפטף לתוך כוסות הקידוש, צינת הערב, הרוח התולשת את הקישוטים, חתולי השכונה הנכנסים בלילה לסוכה ועושים בה שמות - כל אלה הן התנסויות במידה מבוקרת של כאוס, של יציאה מן המקום הנוח והמוכר. כך גם תפילת הגשם. אנחנו מבקשים בה שנזכה "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון". אבל אנחנו מודעים לכך שהיעדר הגשם יכול להביא חלילה להתממשותו של הצד השלילי במשוואה.

 

דומה שכל בני האדם חשים דמיון בינם לבין בעלי החיים ומידה של שיתוף עמהם. אנחנו מודעים לממדים הכאוטיים שמציע דמיון זה. דווקא בשעה של חילופי עתים ובעת שבה טבענו האנושי נראה שברירי ופריך במיוחד, אנו מכירים, ואולי אף נזקקים נואשות להכיר בכך שיש ממד מיוחד בקיומנו האנושי. אנו מזכירים לעצמנו כי "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג, 19) ומשתדלים מאוד להאמין שאנחנו בני תרבות, שאנו חוקקים את התרבות שלנו על טבענו ה"חייתי". כל תרבות מבטאת הכרה זו בדרכיה שלה.
 

 

מבחינה זו, גם הסוכה היא מעין בנייה תרבותית בתוך הטבע. היא קפסולה של תרבות הבנויה בתוך הטבע ממש, אבל היא גם מְשמרת את מידת הטבע ומחברת אותנו אליו. כך למשל, צריך סכך הסוכה להיעשות מן הצומח, אבל רק כזה שאינו מחובר עוד לאדמה וכבר אינו חלק אורגני מן הטבע. הלכה נוספת ביחס לסכך הסוכה מדגימה אף היא עיקרון זה של חיבור אל הטבע והפרדה ממנו באופן בו זמני: הסכך צריך להיות כזה שירבה בו הצל מאור השמש, אבל שלא יסתיר את הכוכבים בלילה.

 

אסיים בבית השיר מתוך פיוט הגשם של אלעזר הקליר, העוסק בחודש תשרי. הוא מחבר בין הגשם, שעליו אנחנו מתחילים לבקש ובין המזון שיצמח בזכות הגשם, ובין שני אלה ובין תקוות לגאולה ולברכה:

 

וּלְבָרֵךְ מִמֶּגֶד יְרָחִים, בְּעִדּוּן תְּנוּב פְּרָחִים,

מַיִם מֵעָבִים מַטְרִיחִים, וּמַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ מַאֲרִיחִים.

הִרְוָה מְזוֹנִים וְנָטַר, בְּיֶרַח אֵיתָנִים לְהַתִּיר קְטַר,

מַיִם מֵעַתָּה בַּל יֶאְטַר, לְהַרְעִיף שְֹעִירֵי מָטָר.

 

 

שנה טובה וגשומה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8