השיר שמנענע את העריסה

נתחיל מהסוף: כבר כמעט אין שרים יותר שירי ערש. ואם כבר שרים, הרי שמדובר בשירים ותיקים ואהובים כמו "פזמון ליקניטון" של לאה גולדברג ו"נומי, נומי" האלמותי של עמנואל הרוסי - שירים שגם מי שהפכו בעצמם לסבא ולסבתא זוכרים מילדותם.

הניגון העתיק הזה, שמוצאו פתוח לכלל העדות, העמים והתרבויות, שמכיל בתוכו את מאורעות היום והתקופה והמצוקות והפחדים והמשאלות הכמוסות, שהצליח לשרוד פרעות, מלחמות ואפילו את מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, לא מצליח לשרוד את דור המחשב והפרעות הקשב (הילדית וגם זו ההורית) של ימינו.

 
"חושבים שאם שמים לילד דיסק הוא מסודר" צילום: ThinkStock

"היום כבר לא שרים שירי ערש", מתלוננת הרצליה רז, סופרת ומשוררת לילדים, שערכה בין היתר אנתולוגיה של שירי ערש: "ההורים חושבים שאם שמים לילד קלטת או דיסק – הוא מסודר. אבל זאת שטות גמורה. אין תחליף לכוחו העצום של שיר הערש, שבאמצעות הלחן, המילים והמגע הפיזי, יוצר את אחד מהביטויים הראשונים של משפחתיות".

כדי להדגים פונה רז - בראש ובראשונה מורה בבית ספר ומורה בסמינר למורים  - לארכיון העצום שנמצא ברשותה. במשך 50 שנה אספה רז בת ה-90  שירי ערש מתלמידיה השונים, שירים בשפות שונות - מפולנית, יידיש וגרמנית ועד פרסית, תימנית ועירקית. "לכל הכיתות שלי הגעתי עם רשמקול וביקשתי מהתלמידים שלי לשיר את שירי הערש שהם זוכרים מילדותם. אחד התלמידים, בחור צעיר ממוצא עירקי שהוריו היו אנשים פשוטים, אנאלפביתים, אמר לי שאינו מצליח להיזכר בשירי ערש שהושר לו. באותה תקופה הוא סבל גם מכאבי ראש כרוניים, שהטרידו אותו מאוד, ומקור סיבתם לא נודע. לא ויתרתי לו ושלחתי איתו הביתה את הטייפ, כדי שיקליט את אימא שלו. הוא חזר עם שיר ערש עירקי מדהים. כשהוא שמע את קולה של האם יחד עם כולם בכיתה, הוא התרגש עד דמעות. הבחור הזה פשוט נידה את הוריו האנאלפביתים, ולכן השכיח מעצמו את שירי הערש שהושרו לו. ההקלטה גרמה לו לדבר עם האם ולשמוע על קורותיה ועל קורות משפחתה – וכך לראות ולהכיר אותה מעבר לאנאלפביתיות שהוא ייחס לה. אחר כך גם חלפו לו כאבי הראש".

שירים ורודים או שחורים

שירי הערש העבירו מכאובים שונים – של ילדים ושל הוריהם - במשך דורות. המנהג לשיר לילדים עם רדת ליל מצוי כמעט בכל חברה אנושית – במערב ובמזרח. עדויות וממצאים מצביעים על שירי ערש שמקורם בתרבויות עתיקות, שעברו מדור לדור – פעמים רבות בשינויי מילים, בהשמטת שורות או בתוספות חדשות, לפי הצרכים החברתיים המתאימים לתקופה. 

שיר הערש הישראלי, שראשיתו בתחייתה המחודשת של השפה העברית, ינק את מקורותיו ממולדות המהגרים השונים שהגיעו לארץ ישראל. כז'אנר, השתרש שיר הערש הישראלי בעקבות העליות הראשונות והחלוצים שבאו, שלעתים קרובות ייבאו את המנגינה מהמולדת, ובמקום לתרגם את המילים המקוריות, חיברו מילים חדשות, בדרך כלל בעלות משמעויות, סמלים ואידיאולוגיות ברוח התקופה. 

 
"שיר הערש הישראלי ינק את מקורותיו מהמהגרים השונים שהגיעו ארצה"

 "השתנותו של שיר הערש העברי מומחשת בשינוי המקצבים, שכמוהם כמקצבי התמורות שידעה העברית וידעו דובריה", מציינת ד"ר לילך לחמן במאמרה על שירי ערש שפורסם בכתב העת "חדרים".  לחמן תוציא בקרוב אנתולוגיה המאגדת כ-100 שירי ערש מתקופות וממקומות שונים, שתיקרא "גדי הזהב" - בני הדור של אימה, שעלתה לארץ בשנות ה-30. לטענתה, בני דור זה נאלצו להתנתק משפת מולדתם ולפיכך גם משירי ילדותם, כדי להשתלב, ובעצם ליצור את החברה הישראלית. המרכיבים האידיאולוגיים הנוקשים של התרבות החלוצית וכור ההיתוך הישראלי מצאו את דרכם גם לשירי הערש. "מנותקים מן הרגש, מן הרוך והארוטיות שאפיינו את שירי היידיש, קרועים מלשונות אם ומהוויית ילדות, הם נצמדו לאידיאולוגיה משותפת. שירי הערש שלהם נושאים עמהם תועלת גלויה או סמויה", היא כותבת.

עיון בשירי הערש "הצבריים הראשונים" אכן מגלה מגוון מוסרי השכל דידקטיים, שמטיפים לחיי עבודה והגשמה. השיר שנהגה אמה של לחמן לשיר לה אמה הוא "באה מנוחה ליגע" המפורסם של נתן אלתרמן, המשבח את העוסקים במלאכה ומאדיר את עמק יזרעאל – מופת ההתיישבות. "אימא שלי היתה שרה לי גם את 'אל יבנה הגליל', שהוא בכלל לא שיר ערש". אל יבנה הגליל הוא שיר עממי, ש"חודש" בארץ (יש סברות שונות לגבי מקורו, אחת מהן טוענת כי מקורו בטבריה במאה ה-16) בתקופת העלייה הראשונה, והושר בידי פועלים שעבדו בחוותיו של הברון רוטשילד. מאוחר יותר הוא אומץ על ידי הסוכנות בשל מילותיו הפשוטות והקולעות, המעודדות לבניין הארץ.

עוד דוגמה בולטת לשימוש בשירי הערש למען הנחלת אידיאולוגיה היא שירו המפורסם של עמנואל הרוסי "שכב בני, שכב במנוחה", שהיה פופולרי מאוד בשנות ה-30 ושלצליליו נרדמו ילדי החלוצים. מיד לאחר השורות הנוגות "שן בני, שן במנוחה/אל נא תבכה מרה. על ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע", המושרות לצליל מנגינה רכה ונעימה, מופיע מסר דידקטי ונוקשה בשורה "אסור אסור להתעצל".

 לא רק אדיאולוגיה והטפה לעבודה, הגשמה וציונות ניתן לשמוע בשירי הערש הוותיקים. יש שם גם דברים קשים בהרבה: זוועות, קטסטרופות, שכול ועוני - "קיצור פורענויות היום בחדשות", כפי שמכנה אותם רמי בר גיורא, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי וחוקר ספרות ילדים.

ואם הזכרנו קודם את "שכב בני, שכב במנוחה" הכה פופולרי, הרי שגם בו מורגשת אותה אווירה ביטחונית מתוחה וקודרת שבאה לידי ביטוי בשורה "בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן" . השיר, שהושמע לראשונה ב-1930, נכתב על ידי עמנואל הרוסי לבנו אבנר בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929) והוא משקף את חרדת האב לגורל בנו, מהולה בתקווה לעתיד טוב יותר.

"שירי ערש נחלקים לשירים ורודים ולשירים שחורים", אומרת רז, "כשכולם בבית עם רדת יום, כשיש מה לאכול והאווירה נעימה, שרים שירים ורודים כמו 'פזמון ליקניטון' של לאה גולדברג. כשחסר, כשאמא מתה, כשאבא יצא למלחמה, כשאין מה לאכול  – יש שירים שחורים. יש שירים רבים שחלחל אליהם המצב המשפחתי. לא ההורה המבוגר הוא זה ששר לילד, אלא אחים ואחיות, ששרים לאחיהם הקטנים בהיעדר אימא ואבא".

קבוצה שמתבלטת בקטגוריית השירים השחורים, ולדברי רז ייחודית לנו, היא קבוצת שירי השואה. שירי ערש שדרך מרקמם העדין והילדותי עוברת מציאות מצמררת. המפורסם שבהם הוא פונאר – בתרגומו של אברהם שלונסקי - המוכר בעיקר בזכות שני בתיו הראשוניים: 

שקט, שקט, בני נחרישה!
כאן צומחים קברים,
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור,
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור

לשיר בשביל הקתרזיס

לנוכח הקשר ההדוק בין שירי הערש למאורעות טראומטיים בהיסטוריה היהודית, אי אפשר שלא לשאול האם הנטייה לנבואות חורבן, לאסונות, למלחמות ולזוועות אחרות אקסקלוסיביים רק לשירי הערש העבריים או היהודיים? התשובה החד משמעית: ממש לא. "לאנגלים, שלהם קבלות עתיקות מאוד של על שירי ערש", מסביר בר גיורא, "יש שיר קלאסי שמילותיו מדברות בעד עצמן: 'נדנד נדנד על העץ נדנד, תישוב לה הרוח העריסה תתנדנד, יישבר הענף העריסה תיפול, מטה ייפלו התינוק והכול'. אגב, אם חד הורית אמרה לי פעם שהשיר הזה ממחיש בדיוק את מצבה, שהיא בעצם כמו הענף - הדבר היחיד שמחזיק את בנה".

לדברי בר גיורא, הצורך בקדרות ובפחד בשירי הערש הוא אוניברסלי כמו הצורך בשירים עצמם. "כאשר הגורן בוערת בתל יוסף, האבא דואג לא הילד", הוא אומר, "הילד הרי לא יודע על מה הוא מדבר. שורה כזאת עושה את דרכה לשיר הערש כי היא מבטאת את המצוקה ואת הדאגה של המבוגרים".

בר גיורא סבור שבניגוד למקובל, שיר הערש בכלל לא נועד להרגיע את הילד, אלא דווקא את מי שמרגיע. "האם העייפה, המותשת, מגיעה אל שעת ההרדמה אחרי יום שלם של עבודה. הילד בוכה ובוכה ולא נרדם. הלוא, אם מישהו היה מקים למטה רעש השווה בדציבלים לזה של הבכי שלו, האימא כבר מזמן היתה זורקת עליו עציץ מלמעלה. אבל בגלל שהיא לא רוצה או יכולה להיות תוקפנית כלפי תינוקה שלה, היא שרה. ולעתים היא שרה שירים מלאי זעם כדי להגיע לקתרזיס בעצמה". 

 
באמצעות הקצב החוזר של הפזמון, גם המבוגר מגיע לפורקן והתרגעות

גם הרצליה רז משתמשת במילה קתרזיס כאשר היא מדברת על שירי ערש. "המבוגר מדחיק כל היום את בעיותיו כדי שיוכל לשאת בכל המטלות. הוא שר לתינוק ומבטא את מה שמצוי בתוכו, גם אם הוא לא מודע לכך. באמצעות הקצב החוזר של הפזמון והחמימות שבתחושת היחד, גם המבוגר מגיע לפורקן ולהתרגעות".

מחפשים אינטימיות

ילדיהם של מקימי המדינה כבר העדיפו להשכיב את ילדיהם לצלילי שירים שונים. החל משנות ה-60 וה-70 הם בחרו להחליף את נבואות הפורענות וההטפה לחינוך ולמשמעת בשירים רכים יותר, מינוריים, אישיים. אף על פי שלדברי לחמן, בבואה לשיר לילדיה בשנות ה-70, לא היתה מונעת משיקולי המיון של שירים "ורודים" או "שחורים", לחמן ביכרה לשיר לילדיה שירים אופטימיים ואינטימיים יותר כמו "פזמון ליקינטון" או אפילו ""Summertime של גרשווין.

הפשרת הקרח האידיאולוגי נתנה פתח לשירים אחרים, שאינם עוסקים במפעל הציוני או בפרעות המאיימות לכלות את העם היהודי. חלקם היו גם בלשונות אחרים. "בהגירות שהגיעו בשנים מאוחרות יותר אחרי קום המדינה", מספרת לחמן, "כבר היה פתחון פה גדול יותר לשפות ולתרבויות אחרות. לי, כאדם בוגר, היתה ריאקציה כל כך אדירה לאידיאולוגיה, שהונעתי כל הזמן מהתחושה ההפוכה, מחיפוש האינטימיות. אני לא יודעת איזה מן בנאדם הייתי אם הייתי חיה בדור של אימא שלי, אבל בניגוד אליה, לא נראה לי שהייתי מסכימה לוותר על שפת האם שלי. הייתי שרה לילדיי שירים בגרמנית".

אף על פי ששרד מהפכות ומאורעות היסטוריים, דומה ששיר הערש דווקא נכנע למשהו הרבה פחות אידיאולוגי ועקרוני – הטכנולוגיה הזמינה, המחלחלת לפרטי חיינו הקטנים ביותר והדרך הממוכנת-דיגטלית שבה אנו מתקשרים זה עם זה.
 

לחמן מנסה להישאר אופטימית, ולטענתה, "בכל מקום שבו יש אימהות, יש סיכוי שימשיכו לשיר שירי ערש". אך גם היא מסכימה ששיר הערש נמצא בסכנת הכחדה. "אנחנו חיים בעולם דיגטלי, ממוכן, עולם עם המון רעש והחצנה, שאין בו מקום לאינטימיות הייחודית של שיר הערש", אומרת לחמן, "אבל הצורך בשפה הגופנית בין ההורה לילד הוא תמידי - וזה מה שנותן לי תקווה".