אוכל שתייה גבר אישה

נדה – מהו שתישן עם בעלה, היא בבגדה והוא בבגדו? (שבת יג ע"א)

הקשר:

המשנה השלישית בפרק הראשון במסכת שבת קובעת כללי התנהגות שירחיקו אנשים מעבירה על הלכות שבת. בסוף המשנה מצוין סייג נוסף: "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה". השאלה תלמודית שתידון כאן נסבה על עניין זה.

דיון:

אם חשוב לשים סייגים בפני העבירה, מדוע כה קשה לשכנע בנחיצותם?

 עוד במדור הדף השבועי:
* מי אמר שברית מילה דוחה שבת?
* הבת של ר' ישמעאל תהיה כלה משוחררת?

נדה –

הביטוי "הרגל עבירה" במשנה מוזר בהקשרו: לאיזו עבירה מתרגלים הזב והזבה בסעודתם המשותפת? רש"י מסביר: "שמתוך שמתיחדין, יבוא לבעול זבה", וייענש בכרת. כלומר, האכילה יחד היא צעד ראשון לאינטימיות ו"רגילוּת" הדדית, וסופה מי ישורנו.וסופה מי ישורנו? (Thinkstock)

פירושו של עובדיה מברטנורא חושף רובד נוסף לסייג המשנאי: "זב וזבה להדגשה נקט (הניסוח), שהתשמיש קשה להם, ויש לומר שודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה – אפילו כך, לא יאכלו זה עם זה" (התרגום שלי). כלומר, המשנה מסמנת את הסייג רחוק מאוד מן ההתנהלות הנורמטיבית הסבירה ואוסרת אפילו על מי שהחשק המיני והיכולת להגשימו נמוך אצלם במיוחד להתייחד זה עם זה, ולוּ לסעודה משותפת.

הדיון התלמודי בנושא זה מצטט את ר' שמעון בן אלעזר: "בוא וראה עד היכן פרצה טהרה! שלא גזרו הראשונים לומר – לא יאכל טהור עם הנדה... אלא אמרו – לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה" (תוספתא שבת, פ"א ה"ז). כלומר, חכמים הציבו את הסייג הרחק מן התחום האסור, הגדילו מאוד את התחום הנקי מחטא, והוטהרה פרצה ימה וקדמה ו"כבשה" לעצמה שטחים חדשים. חובבי הקריאה הצינית מוזמנים לשים לב לדמיון בין הביטוי "פרצה טהרה" ובין המילה "פריצוּת", המתארת שבירה של הגבולות המיניים הנורמטיביים – האם ייתכן שר' שמעון מבקר את הרחקת הסייג, שעלולה לגרום דווקא לתוצאות בעייתיות?

מהו שתישן עם בעלה, היא בבגדה והוא בבגדו? –

במהלך הדיון התלמודי במשנה, מובאת סוגיה בענייני נידה, שעוסקת בשאלה האם מותר לאישה נידה לישון עם בעלה כאשר שניהם לבושים? גם אם מקור סוגיה זו במקום אחר, עריכתה כאן מאפשרת (ואולי מחייבת) לשאול כיצד היא מלמדת על העניין הנדון במשנה. כלומר, היכן צריך לשים את הסייג כדי למנוע מבני הזוג – האסורים במגע זה עם זה בעת הנידה – את הרגילוּת, שעלולה להובילם לעבירה? " ברשימת החטאים מהם נמנע הצדיק, לפי יחזקאל, מופיעים יחד ההימנעות מיחסים עם אשת איש וההתרחקות מן הנידה, והמדרש מבין שיש להקיש מזה על זה: אם אין להתייחד עם אשת איש אפילו בלבוש מלא, אסור גם להתייחד עם נידה, אפילו בלבוש מלא "

שני שלבים לניסיון התלמוד לענות על השאלה. בשלב הראשון הוא מנסה להקביל בין המקרה הנדון כאן לסייגים הלכתיים אחרים. מעניין שכל המקורות המובאים בהקשר זה עוסקים במזון. נדמה שהקישור בין אכילה ומיניות אינו נוגע רק לסיבה ותוצאה (כפי שהסביר רש"י לעיל), אלא נובע גם מדמיון מסוים ביניהם. אולי זה המפגש האינטימי המתקיים הן בסעודה משותפת הן בזוגיות, אולי זו ההיענות לתשוקת הגוף, שבשני המקרים נדרש כוח רצון כדי להתגבר עליה.

ניסיון ההקבלה הראשון הוא ל"מפגש" בין עוף וגבינה בשולחן אחד: "העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל, דברי בית שמאי; בית הלל אומר – לא עולה ולא נאכל" (בבלי שבת יג ע"א). מהלכה זו מנסה התלמוד ללמוד שיש לאסור על בני הזוג לישון יחד גם כש"היא בבגדה והוא בבגדו". הקבלה זו נדחית בשל שוני מהותי בין המקרים: בניגוד למקרה השולחן, במיטה יש שני אנשים בעלי שתי מערכות של שיקול דעת שישמרו זה על זה מלעבור עבירה.

ניסיון ההקבלה השני הוא לשני מתארחים באכסניה, במהלכה "זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה". רבן שמעון בן גמליאל קובע שבמקרה כזה "אין חוששין" לערבוב אסור בין המאכלים, אולם בשם שמואל נוסף לפסיקה זו סייג: "לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה". כלומר, אם מכירים האורחים זה את זה, הם עלולים להיסחף לסעודה משותפת ולערבוב בין בשר וחלב. כיוון שבני הזוג גם הם "מכירין זה את זה", יש לכאורה בסיס לאסור עליהם את השינה המשותפת. גם הקבלה זו נדחית כיוון שבמקרה הסועדים קיימות אמנם שתי "דעות", אולם אין "שינוי" מהותי במעשיהם שיזכיר להם את האיסור וימנע מהם את העבירה. זאת בניגוד גמור למקרה הנידה: שינה בבגדים היא בבחינת שינוי בהרגל הזוגי; היא מנכיחה את איסור הנידה במיטה הזוגית, ולכן, מונעת "הרגל עבירה".

ניסיון ההקבלה השלישי לקוח מן המשנה הנדונה עצמה ומזכיר את האיסור על הזבים לאכול יחד. ייתכן שקישור זה הוא שהביא את העורכים לשקע סוגיה זו דווקא כאן. גם ניסיון זה נדחה, מפני שבניגוד לזוג הזבים, אצל הזוג הלבוש יש שינוי משמעותי בהתנהלות בין המצב המותר והמצב האסור (שינה בבגדים), שעוזר להם לזכור את האיסור ומונע את "הרגל העבירה".

לאחר שלושה ניסיונות שווא למצוא תקדים הלכתי שיבסס את הסייג, בוחר התלמוד בדרך חדשה, ובשלב השני לניסיון התשובה, הוא פונה אל המדרש: "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב (יחזקאל יח, 6) – מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור" (שבת יג ע"א). ברשימת החטאים מהם נמנע הצדיק, לפי יחזקאל, מופיעים יחד ההימנעות מיחסים עם אשת איש וההתרחקות מן הנידה, והמדרש מבין שיש להקיש מזה על זה: אם אין להתייחד עם אשת איש אפילו בלבוש מלא, אסור גם להתייחד עם נידה, אפילו בלבוש מלא.

בניגוד לקודמותיה, תשובה זו אינה נדחית בתלמוד, ולמרות שהתלמוד מנסה לכאורה להתפלמס עם המדרש, הוא נכנע לו די בקלות. כדי להדגיש את המסר, מסיימת הסוגיה בסיפור על אדם שנפטר צעיר: קול תרועה רמה של איסור (Thinkstock)

"והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, 20); בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו?! ...ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי! בימי לבוניך (שבעת הימים הנקיים שלאחר המחזור) מהו אצלך? אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר! ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגוֹ, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב (ויקרא יח, 19)" (שבת יג ע"א-ע"ב). אבלה של האישה, שהובילהּ לספק אמוני כבד זוכה בתשובה ניצחת: יש דין ויש דיין.

הסייג – ריחוק מן האישה גם בעת שבעת הימים הנקיים שלאחר תום המחזור –  שנועד להרחיק מן העבירה (קיום יחסי מין בעת המחזור) - נהפך לאיסור עצמו, וכיוון שעבר אותו אדם עליו – למרות שנמנע מן העבירה עצמה ולא עלה על דעתו לבצעה – ראוי היה למוות בידי שמים, ו"ברוך המקום שהרגו".

אני מבקשת לשים לב למסר העולה מעריכת הסוגיה כאן: למרות דחיית מרבית הטיעונים ההלכתיים שעולים במהלכה, הסוגיה מסתיימת בקול תרועה רמה של איסור. זה אינו קול שמבוסס על פלפול למדני (שהרי "הפלפול" הוביל לתוצאות הפוכות), אלא כזה שפונה ישירות ובכוונה אל קצות עצבי הרגש והפחד. האם ייתכן שזו הדרך היחידה לשכנע את הציבור בחשיבותם של סייגים, במיוחד כשאלה מרוחקים מאוד מעיקר העבירה?