התנועה עכשיו נראית ברורה וחד-כיוונית: עיתונאים שעוברים לפוליטיקה, ולא פוליטיקאים שעוברים לעיתונות. זה הפך להיות טרנד שניצניו נראו כבר בבחירות הקודמות, עם המעבר של ניצן הורוביץ, שלי יחימוביץ', דניאל בן סימון ואורי אורבך לפוליטיקה, והולך ומתעצם לקראת הבחירות הקרבות, בעיקר עם המעבר לפוליטיקה של יאיר לפיד ומיקי רוזנטל, ויש עוד כמה שנעשו יועצי תקשורת, מנהלי קמפיינים ויועצים מסוגים שונים לנושאים רבים ומגוונים.
האמת היא ששני המקצועות האלה, עיתונאי ופוליטיקאי, לא אהודים במיוחד על הציבור הרחב, ולאור מצבה העגום של העיתונות, אפשר אולי גם לגלות הבנה למעבר הזה, אם כי מצבה של הפוליטיקה דומה לזה של העיתונות מהרבה מאוד בחינות. יש בין שני המקצועות האלה סוג של סינרגיה, יחסי אהבה-שנאה; שניהם ניזונים זה מזה ולא יכולים לחיות זה בלי זה, כל אחד מצדו האחר של המתרס. לכאורה, דבר והיפוכו, אך למעשה, הם דומים למדי. לכאורה, שני המקצועות שנועדו לשרת את האזרח הקטן, האחד במעשה והאחר בביקורת, אולם בפועל, זה נשאר רק לכאורה.
טרנד שהולך ומתעצם. העיתונאי מיקי רוזנטל מצטרף לשלי יחימוביץ' (פלאש90)
אני דווקא עשיתי את הדרך בכיוון ההפוך: התחלתי בפוליטיקה ורק אחר כך הפכתי לעיתונאי. זה היה באמצע שנות ה-80 של המאה שעברה (נשמע עתיק). בזמן לימודיי לתואר שני בהיסטוריה פנתה אלי סטודנטית שלמדה איתי, שעבדה כמורה בתיכון, והציעה לי לבוא ללמד בבית ספרה. אחרי לא מעט התלבטות, בשל ניסיוני האישי עם מערכת החינוך, הסכמתי ונהפכתי למורה בתיכון בצפון תל אביב. מורה עם שיער ארוך (קשה להאמין, אבל יש תמונות), כפכפי עץ הולנדיות ומכנסי ג'ינס משופשפים. מה הסיכוי שזה יצליח?
חודשיים שלמים החזקתי מעמד עד שהודעתי על פרישה מוקדמת. הגעתי למסקנה מהירה וחד משמעית: ללמד בתיכון במערכת החינוך של מדינת ישראל זה לא בשבילי. אני, יוסי, לא בנוי לזה. הקיבעון המחשבתי של המערכת, מספר התלמידים הבלתי אפשרי בכיתות, שיטת הסרט הנע, בחינות, העתקות, הפרעות וכל שאר תופעות גיל ההתבגרות של התלמידים וגיל הבלות של המערכת - כל אלה לא היו בשבילי.
כשעזבתי חשבתי לעצמי: איפה אני באמת יכול להשפיע? המסקנה היתה פוליטיקה. וכך, פניתי לשתיים וחצי המפלגות שהיו אז והתאימו לדעותיי הפוליטיות, ואחרי זמן קצר פנו אלי מתנועת רצ (הגלגול הקודם של מרצ, לפני שחברה למפ"ם) והציעו לי לבוא לעבוד עם חבר הכנסת לשעבר רן כהן כדובר וכמזכיר סיעת רצ בהסתדרות. מובן שהסכמתי, וכך עשיתי את הצעד הראשון שלי בפוליטיקה הישראלית. קצת יותר משנה שימשתי בתפקיד הזה. רצתי אחרי עיתונאים וניסיתי לעניין אותם במעשיו של חבר הכנסת שלי כדי שיפרסמו. זה לא היה כיף גדול. זה היה מתסכל, כי כתבי ההסתדרות אז היו בדיוק כמו המוסד שהם סיקרו: כבדים ועייפים, לא ממש מתעניינים, פרימדונות. האמת צריכה להיאמר: גם רצ באותה תקופה לא היו ממש "חברתיים". רן כהן היה עוף בודד ומוזר בתוך המפלגה הזאת, שמרבית מנהיגיה לא ראו את הכיוון החברתי כנושא המרכזי שלשמו הם מנהיגים תנועה פוליטית. " בין שני המקצועות האלה – תקשורת ופוליטיקה – יש סוג של סינרגיה, יחסי אהבה-שנאה; שניהם ניזונים זה מזה ולא יכולים לחיות זה בלי זה. לכאורה, שני המקצועות נועדו לשרת את האזרח הקטן, האחד במעשה והאחר בביקורת. בפועל, זה נשאר רק לכאורה "
מבחינתי, זו היתה שעת ההכרעה: או שאני עוזב לטובת מקצוע אחר או שאני נשאר בפוליטיקה, אבל מכוון את דרכי למושב בכנסת. לא רוצה להיות עוזר של, יועץ של, לוחש של. זה או חבר כנסת או כלום. ואני החלטתי שכלום, לא רוצה פוליטיקה. אני רוצה להיות זה שירדפו אחריו, רוצה להיות עיתונאי.
האפיזודה שלי בפוליטיקה רדפה אותי לא מעט בתחילת דרכי העיתונאית. כשערוץ 1 נקרא עוד "הטלוויזיה הממלכתית", כשהוא היה היחיד בזירה וחשב שהוא הוא השמש הזורחת במזרח, הייתי פסול בעיני מנהליו דאז לתפקיד כתב בחטיבת החדשות. לא הסתרתי את עברי הפוליטי, והם לא הסתירו את דעתם על כך. עשו לי "תקופת צינון" בלי חוק ובלי חשבון.
היום הכיוון הוא הפוך: עיתונאים רוצים להיות פוליטיקאים. כולם בשם הרצון להשפיע, הרצון לשנות. לגיטימי. גם אם זה בגלל תחושת המיצוי של עולם העיתונות, עייפות החומר והרצון לנסות משהו אחר, להתחדש, להתרגש מחדש, זה גם בסדר.
מה שאותי מטריד הוא שזה פתאום ממחיש את הדמיון באופיים של הפוליטיקאים ושל העיתונאים. וזוהי, באמת, כבר לא מחמאה גדולה. לאיש מהצדדים.
