על פי המשנה, במסכת שבת, אחד התנאים המתירים כיבוי נר בשבת הוא הדאגה לשלומו של חולה עייף. הרבה תמר דבדבני רואה בדיון התלמודי במשנה זו אמירה עקרונית בדבר עדיפותה של נשמת האדם החי, "נר ה'", על פני נר החומר הדומם
שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו (שבת ל ע"ב)
תרגום:
שלח שלמה (שאלה) לבית המדרש: אבא מת ומוטל בחמה (חשוף לשמש), וכלבים של בית אבא רעבים, ומה אעשה? שלחו לו (תשובה): חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר (לחם) או תינוק, וטלטלו.נשמה של אדם קרויה נר (Thinkstock)
הקשר:
המשנה החמישית בפרק השני של מסכת שבת קובעת מהם התנאים המתירים כיבוי נר בשבת: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שישן – פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה – חייב". הקטע התלמודי שיידון כאן לקוח מן הסוגיה הדנה בהיתר לכבות את הנר כדי להקל על שנת החולה.
דיון:
שלח שלמה לבי מדרשא –
הסוגיה הנדונה כאן מתחילה בשאלה, שנשאל רבי תנחום: "מהו לכבות נר המאור מלפני החולה בשבת" (שבת ל ע"א, התרגום שלי)? שיבוצהּ בתלמוד, שורות אחדות לאחר המשנה, מייתרת את התשובה ההלכתית, שהרי זו ניתנה שם במפורש: מותר לכבות את הנר בשבת, כדי להקל על החולה. לכן, נדמה כי התלמוד מעוניין כאן בתשובה מסוג שונה.
תשובתו הארוכה של ר' תנחום מנוסחת כדרשה יפהפייה ומרגשת.
דרשתו של ר' תנחום פותחת ב"פנייה" לשלמה: "אתה שלמה, איה חכמתך? איה תבונתך? לא דייך שדבריך סותרים את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרים זה את זה!" (בבלי שבת ל ע"א, התרגום שלי). ר' תנחום מציג סתירה לכאורה בין פסוק מתהלים, שלפי המסורת נכתב בידי דוד, ובין פסוק מקהלת, שלפי המסורת נכתב בידי שלמה: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ" (תהלים קטו, 17), מול: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה" (קהלת ד, 2). לעומת הפסוק מתהלים, הקובע שלאלוהים אין חפץ במתים שפטורים מן המצוות ואינם יכולים עוד להלל את אלוהים, הפסוק מקהלת משבח את המתים דווקא. ר' תנחום מציע פתרון לסתירה לכאורה - הוא דורש את הפסוקים כמדברים על אנשים שונים ועל סיטואציות שונות. המשך דרשתו מוקדשת לסתירה לכאורה בתוך דברי שלמה בספר קהלת, בין הפסוק לעיל ובין הפסוק: "כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת" (קהלת ט, 4).
בהקשרו, פסוק זה הוא מעין כותרת לפסוקים הבאים אחריו, שבהם מתוארת סוֹפיוּת המוות: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ט, 6-4). במוות מתבטל הכול – לאדם אין עוד מעמד וכוח; עם המת, נעלמים גם סיפורו האישי, ייחודו ולא פחות חשוב – תרומתו לעולם, לחיים. ה"כותרת" אפוא ברורה: אריה מת כבר אינו אריה, אלא פשוט מת, ולכן, אפילו הכלב החי טוב ממנו. " מחד גיסא, תשובת החכמים מאפשרת לשלמה להימנע מן ההשפלה של אכילת גופת אביו בידי הכלבים, אך מאידך גיסא, היא מסמנת "היררכיה" חדשה: הכלבים הרעבים החיים נמצאים בראש הסולם; גופת המלך המת היא חפץ חסר חשיבות כשלעצמו, שכל תפקידו הוא בהיותו מצע לסממני חיים מובהקים – תינוק או לחם "
מדרשו של ר' תנחום לפסוק זה מספר על יום מותו של דוד המלך, אריה שבאריות. ראשית הסיפור בבקשת דוד לדעת מתי יבוא קצו. לאחר דין ודברים, מסכים אלוהים לגלות לו שימות בשבת. דוד מבקש למות ביום ראשון, ומשאלוהים מסרב, הוא מבקש להקדים את מותו ליום שישי. סירובו של אלוהים מנומק בדברי דוד עצמו, בתהלים: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף (תהלים פד, 11) – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפניי על גבי המזבח. לימוד התורה עדיף על בית המקדש; החיים – אפילו במשך יום אחד – עדיפים על פני המוות (הקורבנות העתידיים על המזבח). מעתה, כדי להימנע מפגיעת מלאך המוות, לומד דוד תורה בכל שבת, כל השבת; בשבת היעודה למותו, באמצעות תכסיס הטעיה, מצליח מלאך המוות לגרום לדוד לחדול מלימוד לרגע קצר ואז נוטל את נפשו.
אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? –
דוד המלך מוטל מת, בשבת, חשוף לשמש ולכלבים. תמונת בעלי חיים הסועדים מגופות מתים מעוררת חלחלה ומסמלת את ההשפלה האולטימטיבית למת. כך מתואר מותה האיום של איזבל, מלכת ישראל (מל"ב ט, 10; 37-30) וכך מתואר הגורל הצפוי לבני שאול, שממנו ניצלו בידי רצפה בת איה (שמ"ב כא, 10-8).
שלמה מבקש למנוע מאביו – סביר שגם מעצמו ואולי אף מעמו – את ההשפלה הזו, אולם כיוון ששבת היום ואסור לטלטל את הגופה (הנחשבת כ"מוּקצה" – חפץ שאסור לטלטלו בשבת), מה יעשה? שלמה שולח שאלתו לבית המדרש כדי להתייעץ בחכמים ובפוסקי ההלכה.
שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו –
מבית המדרש נענה שלמה תשובה הלכתית: את הכלבים יש להאכיל ואת הגופה מותר להזיז, רק אם מניחים עליה "חפץ" אחר שמותר בטלטול בשבת – כך ניתן להגדיר את הזזת הגופה כפעולה "אגבית", שעיקרה העברת החפץ המותר ממקום למקום.
תשובת החכמים מעניינת, כיוון שמחד גיסא, היא אכן מאפשרת לשלמה להימנע מן ההשפלה האיומה של אכילת גופת אביו בידי הכלבים, אך מאידך גיסא, היא מסמנת "היררכיה" חדשה של חשיבות ותשומת לב: הכלבים הרעבים נמצאים בראש הסולם, ותחילה יש לספק להם את צרכיהם; גופת המלך המת היא חפץ חסר חשיבות כשלעצמו, שכל תפקידו הוא בהיותו מצע לסממני חיים מובהקים – תינוק או לחם (כמזון יסודי הוא מקור בסיסי של חיוּת).
מסקנת הסיפור מוצגת כשאלה רטורית: "ולא יפה אמר שלמה כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת?". נדמה שמסקנה זו אכן עולה מן הסיפור בכמה רבדים. ברובד אחד, הכלבים החיים אכן קודמים, מבחינה הלכתית, לאריות המתים – יש לדאוג לצורכי גופם לפני שמתייחסים לגופת המת (ולו מסיבות פרקטיות – כדי שהרעב לא יובילם אל הגופה). ברובד אחר, החיים ומה שמאפשר אותם (כמו לחם, למשל) חשובים ומשמעותיים יותר מן המת, שבשבת ניתן לטפל בו רק אם יש בו תועלת (ואפילו סמלית בלבד) להם.רוצה למנוע השפלת אביו. שלמה המלך (צייר גוסטב דורה)
מתוך מסקנתו זו, חוזר ר' תנחום לשאלה שנשאל ומספק לה תשובה ערכית ודתית: "נר קרוי נר ונשמתו של אדם קרויה נר – מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא" (שבת ל ע"ב). על בסיס הפסוק "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, 27) קובע ר' תנחום שיש לכבות בשבת את הנר, שהודלק ביד אדם, כדי להקל על חייו של האדם – נרו של אלוהים.
כאמור לעיל, המשנה כבר קבעה זאת להלכה, ומה באה דרשתו של ר' תנחום לחדש? יש שיאמרו שתפקיד הדרשה כאן הוא "להיות יפה ולשתוק" – יצירה ספרותית-אמנותית לשם נויהּ בלבד. אני בוחרת כאן להתבונן בַּשלם, המשלב בין דיון הלכתי ודרשה, ומתוך כך ללמוד את משמעויות הדרשה. בתוך ה"שלם" כאן מעניקה הדרשה פרספקטיבה מוסרית וערכית להלכה שנפסקה במשנה: קדושת השבת תלויה בקיום "קדושת החיים"; המעשה הנכון "לשם שמים" הוא המעשה לשם החיים, ואפילו יהיו אלה חיים ארעיים, מטולטלי מחלה וכואבים.