אין שפה אחת

מה דעתי על הצעת החוק החדש שהמיטומטמים מנסים להעביר?

- אין לי דעה.

ולא מושג מהי ההצעה ומיהם המיטומטמים.

- זה לא בסדר! את צריכה להתעניין. זה נוגע לעתיד של הילדים שלך.

- אבל אין לי ילדים.

- בגלל שאת טו-צ'וזי.

("אוטוטומיה", מתוך קובץ הסיפורים "הוםסנטר", הוצאת ידיעות אחרונות, 2002)

צפרד ודוהיפת

גדלתי בבית דו לשוני. אבי, שעלה מאוסטרליה ובקפיצת קנגורו היה לבעל ולאב, דיבר עם אמי באנגלית, ובחלוף השנים, באנגלית מעורבבת בעברית (עבלית?). עם ילדיו,  אחי ואני, הקפיד לדבר רק בעברית – של אולפן. הוריי חשבו שכך ימהר לרכוש את השפה. כילדה, העברית של אבי והמבטא שלו היו בשבילי בידור. הוא שימש לי מעין חיית קרקס לשונית. צפרדע זכר היה בפיו  "צפרד", וכשעצבנו אותו, היינו "מיטומטמים" ו"לא נומלים". נהגתי לבחור מילים, ורצוי כאלה שיש בהן הרבה ח' ור', ודרשתי ממנו להגות אותן בקול. "הזירים", "הרמון" , "הוהית".  את "הוהית" ו"דוהיפת" הכרתי כמוצבים בבקעת הירדן, שם שירת במילואים בתחילת שנות ה-70. שם גם התוודעתי ל"שפניות" ול"קפל"ד" – שפה של חיילים. לימים הבנתי שגדלתי בספרטה.

שאיפה לקקטל מילים. שהם סמיט (צילום: מוטי קיקיון)

הוא סיפר לי שהוא היה בסיירת גולני ושאל אותי אם אני יודעת מה ההבדל בין גולני לצנחנים. אמרתי שלצנחנים יש כומתה אדומה ולגולני חומה. אריק אמר שנכון אבל יש עוד הבדל, שהוא ייתן לי רמז דק, גם זה קשור לבגדים. לא ידעתי. "ההבדל הכי גדול",  הוא חייך ויכולתי להרגיש את העיניים שלנו ננעצות בי מאחורי הריי באן, "זה שצנחנים הולכים עם תחתונים וגולני בלי".

("יש עם מי לדבר", מתוך קובץ הסיפורים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי", כתר 1996)

מדהים ומהמם

גם בית סבא וסבתא השפיע. סבתי היתה מורה, בוגרת גימנסיה תרבות ברובנו. כשבאנו לבקר, דבר ראשון היא היתה שואלת, במלרע: אכלתם? ( ואנחנו היינו עונים בהתאם: אכלנו!) . סבא שלי הוסיף לזה קורטוב דוסיות, וחוץ מזה, היתה גם היידיש. ובבית היתה גם השפה המדעית של אבי, שהיה כימאי ודיבר על פוליאתילן ופורמלדהיד, כאילו גם הם היו ילדיו.

ההשפעות האלה הביאו אותי להיות מודעת, מגיל צעיר מאוד, לכך שאין דבר כזה שפה אחת. שגם העברית לבדה היא מגדל בבל, קונגלומרט של שפות. קונגלומרט, אגב, היא מילה שנדלקתי עליה בגיל חמש-שש, גיל שבו העסקתי את עצמי בליטוש אבני צור שנאספו באזור ארמון הנציב, שמהן אחי ואני סיתתנו "ראשי חץ לבלואיזים".

באופן בסיסי, היחס שלי למילים לא השתנה מאז. אמנם היום יש בי גם יחס מפקפק וחשדני כלפי מילים, ויש מילים המעורות בי סלידה ( הצמד מדהים ומהמם), אך העונג ששאבתי כילדה מן העיסוק בשפה נותר בעינו ואף התעצם. עדיין אני מוקסמת ממילים ומעוצמת הרגשות שבכוחן לעורר, מהיותן עוגיות מדלן, מצירופים, מפעלים, שכמו במגע בין חומרים כימיים, יוצרים התלקחות. נקודות מפגש בין שפות, הכלאות ותפלצים לשוניים מרתקים אותי. תופעות שנתקלים בהן יום יום, כמו  קאר ווש ששמו "שטיפת הרב קוק",  "ג'חנון טו-גו", "ביג-ריהוט".

אם הכלה, אלמנה, מצב מכני מצוין, צלצלה אל הבת הכלה לספר לה שהיום אחר הצהריים, מיד לכשתקום משנת הביוטי-סליפ שלה, היא מתעתדת לצאת העירה כדי לרכוש שמלה שתהלום אותה ואת האירוע שיתקיים...תזכירי לי...

( "שמלות כלות", מתוך "הוםסנטר”)

אנדרוגינוס סימביוטי " אני מצטמררת למשמע עברית עילגת ועושה לילדיי טרור לשוני. לכן, מלבד הצורך לשבור את הכלים הלשוניים, יש בי גם צורך עז לשמר מילים נכחדות, לשים אותן בפורמלין הנייר לפני שיצללו לתהום הנשייה. טקסטים עבריים קדומים מושכים אותי, כמקור השראה וכמקור לעיבוד, אבל השימוש במילים נכחדות בא לידי ביטוי גם סתם כך בחיי היום יום "

גם כשלמדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל – אז גליתי מעולם המילים לעולם הצורות – נמשכתי למפגשים שבין חומרים ובין צורות, ולרדי-מיידס. אפילו עיצבתי אז ספה שהענקתי לה את השם היומרני "אנדרוגינוס סימביוטי". היום אני מבינה שזאת בדיוק אני – אנדרוגינוס סימביוטי. השם המופרך "שהם סמיט", הטום-בואיות שנגררת איתי מהילדות, המשיכה למילים מקצועיות ולמילים מקצועיות מעולמות "גבריים". השאיפה לייצא ולייבא מילים מעולמות שונים, לקקטל אותן ולהוציא מההקשר - זה הצד החתרני שבי, וכמובן, זו גם תגובה של בעלת יצר תיעוד למציאות החיים הישראליים הכור-היתוכיים, הקפיטליסטיים, ולפוסט מודרניזם.

הייתי מאושרת באדם, כמה נפלא הוא המדע. השתוקקתי לקחת עמי את הגבר הזה, עכשיו ומיד בשיטת קאש&קרי.

"אספקה תוך שלושים יום מיום התשלום." אמרה הנציגה. אחר ערכה את התחשיב. שורת האפסים היתה ארוכה, יותר מאלו שפגשתי כל חיי. גם אם אוציא את כל חסכונותיי...

"אבל אמרת שהמחירים לא בשמיים" התקוממתי.

"בחרת מפרט מורכב, כל-מיני פריטי אקסטרא. קמטי צחוק, בלוטות דמע, ילדות, והגרוגרת, בלי לעלוב בטעמך, היא בפירוש בגדר מותרות, והשערות המיותרות...ועוד במקום מוצנע..."

"מאום לא מיותר!"

 ( "גבר חלומותיי", מתוך האנתולוגיה "שם יש שושנים", ידיעות אחרונות 2003)

פוזמק ופורמלין

ומצד שני, יש בי גם את הילדה-טובה-ירושלים שישבה על ברכי סבא וסבתא שקראו באוזניה את "ספר האגדה" ו"ויהי היום" והכניסו בה את הביליקאות ואת הקנאות לעברית. אגב, לסבא ולסבתא שלי קראו דביר , כמו שם ההוצאה של "ספר האגדה". בגללם-בזכותם, וכמובן, גם בזכות אמי, שהמשיכה לשאת את לפיד השפה הטובה, אני מצטמררת למשמע עברית עילגת ועושה לילדיי טרור לשוני. לכן, מלבד הצורך לשבור את הכלים הלשוניים, יש בי גם צורך עז לשמר מילים נכחדות, לשים אותן בפורמלין הנייר לפני שיצללו לתהום הנשייה. טקסטים עבריים קדומים מושכים אותי, כמקור השראה וכמקור לעיבוד, אבל השימוש במילים נכחדות בא לידי ביטוי גם סתם כך, בחיי היום יום. אתמול בארוחת הערב סיפרה בתי הבכורה, בת ה-16, שהמורה ללשון הזכירה בשיעור את המילה "פוזמק", והיא היתה היחידה בכיתה שהכירה אותה. היא כמובן התביישה לומר ש"פוזמק" היה אחד הכינויים שלה בפינו, בהיותה פעוטה.

מאה שנה לא יספיקו כדי להסביר מה זה ילד.

         ילד שלך.

         ילד שאל מתק בכיו את מגששת – זבת חלב – מתוך שנתך –

         על שדך הוא גדל – וגדל – וגדל –

         כילק על עלעל.

         ויום אחד, פתאום הוא מסתכל אל תוך עינייך,

         ושוחק.

         בעצם, זה פשוט מאוד.

(מתוך "חיי שרי", נכלל באנתולוגיה "תוכו רצוף אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2005)

בנזוגי

מהצד השני יש תרגום. תרגום הוא פשע מאורגן אך הכרחי. תרגום הוא עירוי דם תרבותי. תרגום הוא העיסוק שמקרב אותי אל בן זוגי. תרגום הוא מלאכה כפוית טובה שאינה מפרנסת את בעליה. תרגום – של ספרות טובה – הוא כיף גדול ומעין נופשון מכתיבה ( לא צריך לברוא דמויות, למצוא להן תעסוקה, להכניס להן מילים לפה).  ובראש התענוגות – תרגום בחרוזים.

גישתי לשפה כמתרגמת אינה שונה מגישתי לשפה כסופרת. שהרי גם כתיבה היא תרגום: תרגום של מציאות חומרית ללשון. כשם שכל סיפור צריך להיכתב בלשון הנכונה לו, כך יש להתאים את הלשון לתרגום. כשאין התאמה, הטקסט נראה כמו אחד שלא יודע להתלבש. מתרגם טוב ישמור גם על המוזיקה, על ההומור - כשיש הומור - ועל האלוזיות התרבותיות. כמובן, ככל שהטקסט דחוס ורב רובדי, כך התרגום מתרחק. אבל לדידי, עדיף טקסט אלגנטי ברוח המקור, המשמר חלק ממה שיש במקור, על פני טקסט מסורבל וחסר חן שהינו תוצר של התעקשות מתרגמו לסמן וי על כל מרכיבי המקור. אני מוכרחה לומר שהעיסוק הפעיל בתרגום הבהיר לי עד כמה הפרוזה שלי, בהיותה שירית ומלאה בציטוטים, בהקשרים תרבותיים, ובחריזות פנימיות, קשה לתרגום.

אחד...חבוב, כאן זה המכה של הבורדלים. על כל בניין שלישי יש חץ אדום זקור אל החצר אחורית. בבן-יהודה ובאלנבי ובירקון, בפתח השחור-פעור של החניון, ובחצרות, ובחדרי המדרגות, ובככר האופרה, איפה שאין אופרה, בבוקרשט בירת רומניה, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות, את המבטים המושפלים אל האספלט, במקום אל מעבר לים, התדעו ציפורים את התאילנדים שוטפי הכלים? מקפיצי תרנגולות חמוץ-מתוק לתוך באגטים, את הניגרים המצפים לאור הטנדר שיסיעם אל עבדות? את הפיליפיניות הישנות לצד זקנות משתינות בחיתולים?

פה אני גר.

(דפיקה, מתוך "הוםסנטר")

ברמות על

משגע אותי כשאני קוראת תרגומים שבהם דמות מן המאה ה-19 אומרת "זה מרגיש לי", שהוא גם מן המעצבנים שבעילגיזמים – מעצבן "ברמות על", כפי שאומרת בתי בת השש וחצי (דבר שכצפוי מרגיז אותי ברמות על). באחרונה אני מגלה יותר ויותר שגיאות עברית בתרגומים. אני מרגישה שהתרגומים נכנעים לשפת הרחוב. השדה הזה הולך ונכבש בידי חובבנים, וכמוהו גם שדה ביקורת הספרות, ומכאן קצרה הדרך לדבר על מות העיתונות המודפסת ועל מבצעי ארבע במאה וכל הג'אז המדכדך הזה – מציאות שבה תרגום מילים ללחם היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

פחות או יותר הדבר האחרון עלי אדמות הנחוץ לאדם המחופר בתלולית שמיכותיו, הוא אותה עוגייה עם עיגול של ריבה, ששמרת כל היום בתיקך, בתוך שקית נייר עם שם של קונדיטוריה, ותכננת לתת לבנך, מעין פיצוי על שעות היעדרותך, אבל כעת, בשל רסס הגשם וההמתנה באגרופים קפוצי קור לרמזור, את מוציאה אותה ומניחה, באין מקום יותר טוב, על המדרכה, קרוב אל הקצה המעט-מוגבה של השמיכה – שם קבורים פני אדם - קרוב מאוד, קרוב מדי, את מוכרחה להסתלק. באמצע מעבר החצייה, תוקף אותך דחף חזק להסתובב ולהביט. את מספיקה לראות כף יד נסגרת על עיגול ריבה אדום.

(סימנים בפושטי יד, בתוך כתב העת מסמרים, 2009)