על דעת עצמו

שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות (שבת פז ע"א)

הקשר:

המשנה השלישית בפרק התשיעי של מסכת שבת במשנה קובעת: "מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות יט, 14)". כלומר, המקור להלכה שאישה יכולה להיות טמאה עד שלושה ימים לאחר שקיימה יחסי מין, הוא הציווי לבני ישראל שלא לגשת לאישה שלושה ימים קודם מתן תורה.

הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

מדוע הסכים אלוהים לעמדת משה?שינוי לאחר עיון למדני. משה (Thinkstock)

שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו –

את "כותרת" הברייתא הנדונה כאן ניתן להבין בשתי דרכים עיקריות. אפשרות אחת היא שבשלושה מקרים מעשי משה הקדימו את הצו האלוהי, שבדיעבד הוכח כמאשר אותם. כך עולה מן הגרסה במקבילה לקטע זה ביבמות סב ע"א. אפשרות אחרת היא שמשה פעל במקרים אלה מכוח עמדתו האישית, הנוגדת את דברי אלוהים, או לפחות את רוחם, ולמרות זאת, קיבל אלוהים את מעשיו. הדרך הראשונה מעדנת מאוד את העולה מן ה"כותרת", ואילו השנייה מדגישה את עוצמת משה, שלמעשה כפה על אלוהים את דעתו.

הוסיף יום אחד מדעתו –

בסוגיה הנדונה כאן חולקים ר' יוסי וחכמים על תהליך ההכנה של בני ישראל לקראת מתן תורה. כולם מסכימים שמתן תורה עצמו התרחש בשבת, אולם כל עמדה מציעה יום שונה לתחילת ההכנות. לדעת ר' יוסי, החל התהליך ביום שני בשבוע, ואילו לדעת חכמים – ביום שלישי. לפי ר' יוסי, ביום שלישי ניתנה מצוות ההגבלה – "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות יט, 15) – וביום רביעי פרשו העם מנשותיהם לשלושה ימים, עד מתן התורה בשבת. לשיטת חכמים, דברי ר' יוסי סותרים את הצו האלוהי, הדורש הגבלה של יומיים בלבד: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר" (שם, 10). על כך משיב ר' יוסי: "יום אחד הוסיף משה מדעתו" (שבת פז ע"א). כלומר, אלוהים דרש יומיים של התקדשות, ומשה ציווה על שלושה ימים של הימנעות מיחסי מין.

לפי התלמוד, תוספת היום נעשתה בידי משה לאחר עיון למדני ודרשת הכתובים. כדאי לשים לב שהדיון התלמודי אינו עוסק בהוספה מהותית אחרת של משה – עצם הדרישה להימנע מיחסי מין, שאינה מופיעה בפשטו של הציווי האלוהי.  

קבלת עמדת משה בידי אלוהים, נכתב עוד בתלמוד, מבוטאת בבחירתו להשרות את השכינה בשבת בבוקר, לאחר שלושה ימים של הימנעות מינית.

ופירש מן האשה –

מרמזי התורה על יחסי משה וציפורה למדו חז"ל שמשה לא קיים עמה יחסי מין. הבנה זו מופיעה בכמה מקומות בספרות חז"ל.

בתיאור חטאה של מרים (במדבר יב, 1), שדיברה עם אהרון על "האישה הכושית", נאמר: "...שראת (מרים) את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים. אמרה לה – מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה – אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים" (ספרי במדבר, צט).  כלומר, רגישותה של מרים להיותה של ציפורה מוזנחת בידי בעלה, גרמה לה לדבר עליה עם אהרון.

הוכחה לכך שאלוהים קיבל את עמדת משה בעניין זה מוצא התלמוד בציווי האלוהי לאחר מתן תורה: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ" (דברים ה, 28-27). כולם משוחררים להצטרף למשפחותיהם, ואילו משה מצטווה להישאר מאחור. כלומר, הוא מכיר בבחירת משה ומקבל אותה. הוכחה אחרת להסכמת אלוהים לומד התלמוד מן הפסוק "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, 8), וכפי שמסביר ר' יהודה בן בתירא: "לא פירש משה מן האשה, אלא שנאמרה לו מפי הגבורה... פה אל פה אמרתי לו פרוש מן האשה ופירש" (אדר"נ נו"א, ב). כדאי לשים לב – ההוכחה הראשונה מרמזת ל"כניעת" אלוהים למשה, ואילו השנייה מדגישה שמשה פעל לכתחילה במצוות אלוהים. " אלוהים, שקיבל את רצון משה לפרוש מאשתו, תוהה מדוע גם הושע אינו נוהג כך. מעניין שבעקבות השיחה עם הושע, נדמה שאלוהים משנה את דעתו ואף מקביל בין בחירת הנביא שלא להימנע ממשפחתו ליחסיו שלו עם ישראל "

קבלת אלוהים את בחירת משה לפרוש מאשתו נזכרת גם בשיחה תלמודית בין אלוהים והנביא הושע. הושע נצטווה להדגים בחייו את יחסי אלוהים עם עמו באמצעות נישואים לזונה. למרות כאב הבגידה החוזרת שחווה הושע, הוא אינו מוכן לגרש את אשתו ולהיפרד מילדיו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע – לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה?! אף אתה בדול עצמך ממנה! אמר לו – רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה (לו) הקדוש ברוך הוא – ומה אתה שאשתך זונה ובניך זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן,  כך ישראל שהן בני" (פסחים פז ע"ב). אלוהים, שקיבל את רצון משה לפרוש מאשתו, תוהה מדוע גם הושע אינו נוהג כך. מעניין שבעקבות השיחה עם הושע, נדמה שאלוהים משנה את דעתו ואף מקביל בין בחירת הנביא שלא להימנע ממשפחתו ליחסיו שלו עם ישראל.

ושבר את הלוחות –

שבירת הלוחות מוסברת בתלמוד כתוצאה של למדנות הלכתית ודרשת הפסוקים: "אמר (משה) – ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב, 43), התורה כולה כאן וישראל משומדים – על אחת כמה וכמה!" (שבת פז ע"א). במקור אחר נזכר שיקול שונה למעשה משה: "(משל) למלך שאמר לשלוחו לך וקדש לי אשה פלונית; הלך ומצאה עם אחד. והיה אותו השליח פקח; אמר – אם אני נותן לה השטר, נמצאתי מחייבה מיתה! מה עשה? אחז בשטרו וקרעו; כך אמר משה – אם אני נותן את הלוחות לישראל, נמצאתי מחייבם כלייה שנאמר זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב, 19); מה עשה? תפש בשני הלוחות ושברן" (אדר"נ נו"ב, ב).

בקטע התלמודי שנזכר לעיל מיוחס למשה שיקול דרשני-הלכתי שמובילו למסקנה כי העם אינו ראוי לקבלת הלוחות. המקור מאדר"נ, לעומת זאת, גורס ששבירת הלוחות נבעה מדאגה לשלום העם לא פחות מאשר לשלום התורה.

לפי הברייתא, גם לשבירת הלוחות ניתנה הסכמה אלוהית בדיעבד. ריש לקיש מספק הוכחה מדרשית לכך ואף מסביר מדוע קיבל אלוהים את בחירת משה בעניין זה: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד, 1) –  אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, יישר כחך ששברת!" (מנחות צט ע"א-ע"ב). לדעת ריש לקיש, אלוהים מקבל בהבנה ובכבוד את שבירת הלוחות כיוון שדווקא ביטולם והריסתם של דברי אלוהים הכתובים על הלוחות מכוונים לשימור יסוד התורה עצמה.

 מה אפשר ללמוד מהאנושי? (Thinkstock)

בדרשתו של ריש לקיש אני מוצאת פירוש אפשרי למכנה המשותף בין שלושת המקרים שבהם הסכים אלוהים לדעת משה – הוספת היום, הפרישה מן האישה ושבירת הלוחות. בשלושת המקרים הצליחו בני האדם – משה בתחילה, ואחר כך גם הושע – ללמד את אלוהים משהו חדש; משהו שלא היה יכול לדעת מראש; משהו אנושי.

משה, שמבין כי יסוד התורה בפנייתה לבני אדם ותכליתה להיות מובנת ונגישה להם, מוכן לשבור את דבר האלוהים כדי לאפשר ליסודותיו להתקיים. לעתים מבינים בני האדם את נפשם ואת יכולותיהם טוב מאלוהים, וגם הוא מבין זאת ומוכן לקבל את התיקונים שהם עושים בתורתו, אפילו אם הם נדמים לעתים כשבר.