בזכות הכנות

המרחק בין דעותיי הפוליטיות ובין דעותיו של העיתונאי אראל סג"ל הוא מרחק שנות אור, ולכן לא חשבתי מעולם שאצדד במשהו שהוא אומר או כותב, אבל השבוע זה קרה. כן, המציאות, כפי שאנחנו חיים אותה, באמת עולה על כל דמיון, בוודאי כשמדובר בתקופת בחירות והקשר בין הנאמר ובין מה שחושבים הוא רופף למדי.

סג"ל יצא להגנתו של נפתלי בנט, מנהיגה החדש של מפלגת "הבית היהודי". ההתקפות על בנט, כתב סג"ל, הן מופע של צביעות. להזכירכם, בנט אמר כי אילו היה הוא נדרש לכך, לא היה מסכים להשתתף בפינוי של יהודים מבתיהם. הפרשנות המיידית בשפה העיתונאית והפוליטית היתה כי בנט קורא לסירוב. יומיים אחרי ההתבטאות הזאת, הוא הכחיש כי קרא לסירוב והגדיל וקרא לכל חיילי צה"ל למלא באופן מלא אחר פקודות מפקדיהם. אך מי שומע כשהסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה.טירון פוליטי. בנט (פלאש90)

בנט, טירון פוליטי שהתראיין אצל ניסים משעל בערוץ 2, אמר את מה שרבים בימין הקיצוני חושבים ואינם אומרים בפומבי. צריך להגיד לבנט תודה על כך שבהגינותו, או בטיפשותו הפוליטית, אמר בדיוק את מה שהוא חושב ומה הן תוכניותיו. להבדיל מפוליטיקאים רבים אחרים, שפיהם ולבם אינם שווים, הוא הודה שזוהי דרכו, שכל מי שתומך בו יידע מה צופן לו העתיד. מי שיסכים לדעתו ימשיך, מי שמתנגד, יעשה חושבים שוב. הוגן מאין כמותו, חודש לפני הבחירות. הוגן הרבה יותר מאשר ראשי מפלגות אחרים שנוהגים בעניין המדיני כפי שישראל נוהגת בנושא הגרעין – בעמימות, וכמה שיותר ממנה. אלא שבנט נבהל מההתקפה החזיתית שספג ורץ ישר חזרה לזרועות הקונצנזוס החם. בצה"ל לא נוגעים.

הוויכוח סביב סרבנות הוא הרי נחלתם של הימין והשמאל כאחד, כל אחד מכיוונו. גם בשמאל נשמעו לא פעם קריאות מפורשות לסרב לשרת בשטחים ולעמוד במחסומים ולבצע מעצרים וכל שאר ה"תענוגות" הכרוכים במילוי אחר מדיניות ישראל לדורותיה בשטחים הפלסטיניים. חיילים שסירבו לשרת נשלחו לתקופות מאסר בכלא צבאי, והמנהיגים הרוחניים של השמאל אף לא שללו באופן גורף את תופעת הסרבנות והאי גיוס מטעמי מצפון. הימין היה זה שיצא בצורה בוטה נגד הסרבנים. והנה, גם באותו ימין – וזו לא הפעם הראשונה שהם נדרשים לסוגיית הסרבנות – דווקא שם מתנפלים עכשיו על בנט משום שדבריו אינם משרתים את האינטרס הנוכחי. אז יעברו הבחירות, אבל הסוגיה הבוערת הזאת תישאר איתנו ואף נידרש להתמודד איתה ביתר שאת בשנים הקרובות. כי זמן ההכרעה יגיע בסופו של דבר, אם נרצה ואם לאו. בנט פשוט הקדים קצת להביע את דעתו.

השיטה הנהוגה במחוזותינו היא קודם לתת לציבור לשמוע את מה שהוא רוצה לשמוע, אחר כך הפוליטיקאים אומרים את מה שהם צריכים להגיד לקהל הבוחרים הפוטנציאלי שלהם ולבסוף הם פועלים בדיוק כפי שהם רוצים, או ליתר דיוק, כפי שהצרכים הקואליציוניים וסבב הכיסאות דורשים מהם. כל השאר שולי, והדברים נכונים לימין ולשמאל. ראו נא את הדילוגים ממפלגה למפלגה ומרשימה לרשימה. אידיאולוגיה מתאימים לצרכים הישרדותיים. "אנחנו הרי שומעים את הקולות מהשטח, וזה מה שהשטח רוצה", אומרים המזגזגים המסתדרנים. ממש. " הבחירות, אבל הסוגיה הבוערת הזאת תישאר איתנו ואף נידרש להתמודד איתה ביתר שאת בשנים הקרובות. כי זמן ההכרעה יגיע בסופו של דבר, אם נרצה ואם לאו. בנט פשוט הקדים קצת להביע את דעתו. "

*

פסטיבל סוף העולם היה ממש אידיוטי. בכל פעם אנחנו מוצאים לעצמנו תאריך בלוח השנה ומייחסים לו כוח מאגי זה או אחר. העולם התכונן בדאגה ליום הראשון של תחילת המאה ה-21 וחשש מקריסה טכנולוגית קולוסלית בכל המערכות. חשש והתבדה. לחששות האלה היתה אולי הצדקה כי מדובר היה בעניין טכני. להאמין בסוף העולם בגלל התאריכים של שבט המאיה זאת כבר ממש בדיחה גרועה. אבל בני האדם אוהבים חגיגות, וגם תאריך יעד לסוף העולם אמור להיות סיבה מיוחדת למסיבה פרועה. אנשי עסקים זריזים, מארגני מסיבות, יצרני סטיקרים ואקססוריז למיניהם ודאי ניצלו את התאריך המיוחד הזה כדי שאם זה באמת יהיה הסוף, לפחות שיהיה מתוק. גם ברשת חגגו על זה. אז סוף העולם נדחה בינתיים לתאריך לא ידוע אחר. המסיבה ההמונית הבאה תתקיים ממש בעוד כמה ימים, בליל הסילבסטר. פה לפחות איש לא סומך על אמונה עיוורת שאינה תלויה בדבר, פה יש הוכחה חותכת שסוף כלשהו אכן הגיע. עד השנה הבאה.