דרישה מוגזמת

מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ" (במדבר טו, 32) וגו', ולהלן הוא אומר "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר" (במדבר כז, 3). מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין! אם כדבריך – התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק (שבת צו ע"ב)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק האחד עשר של מסכת שבת עוסקת בזריקת חפצים מרשות לרשות בשבת. התלמוד מבקש לבסס את האיסורים הקשורים בהעברת חפצים מרשות לרשות בשבת. בתוך דיון זה נזכרת מחלוקת חכמים לגבי חטאו של המקושש. הקטע שיידון כאן לקוח מסוגיה זו.מעשה המקושש כתהליך התבגרות דתית של העם (Thinkstock)

דיון:

 מקושש –

סיפורו של המקושש מופיע בספר במדבר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר טו, 36-32). סיפור זה מעניין, גם מפני שהוא מתאר היטב את מערכת היחסים שבין העם, משה ואלוהים. בני ישראל יודעים כי המקושש עבר על חוקי השבת, אך פרטי דינו אינם ברורים להם; הם כולאים אותו ומחכים לגזר הדין של אלוהים, שיועבר אליהם בידי משה. חוסר הבהירות באשר לחוקי האלוהים והתלות של העם (ומשה) באמירה אלוהית מפורשת ניכר כאן. במובן מסוים זהו תיאור של ראשית מערכת יחסים בין הורה וילדיו: ערכי היסוד והחוקים הבסיסיים כבר ברורים, אולם תהליך הפנמת האחריות האישית של הילד-העם טרם תם, והתלות בקול ההורי-האלוהי שיכריע, עדיין נוכחת.

בעלי התוספות מסבירים את חשיבות מעשה המקושש לתהליך התבגרותו הדתית של העם: "ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים, מיד אחר מעשה מרגלים... שלשם שמים נתכוון – שהיו אומרים ישראל, כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבים במצות; עמד (המקושש) וחילל שבת, כדי שייהרג ויראו אחרים" (ב"ב קיט ע"ב, ד"ה "אפילו"; התרגום שלי). המקושש, טוענים בעלי התוספות, הקריב את עצמו על קידוש השם ולמען ילמד העם את החיוב בהלכות שבת.

מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא –

לדעת ר' עקיבא, המקושש הוא צלפחד, אביהן של בנות צלפחד.

ר' עקיבא לומד זאת בשיטת "גזירה שווה", הדורשת ביטויים דומים במקומות שונים בתורה, ומסיקה קשר תוכני – אגדי או הלכתי – ביניהם. במקרה זה מקשר ר' עקיבא בין סיפור המקושש ובין סיפורן של בנות צלפחד (במדבר כז, 11-1), בהתבססו על אזכור מות אדם "במדבר", המשותף לשניהם. לדעתו, תיאורן של בנות צלפחד את מות אביהן – "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" (במדבר כז, 3) – מתאים לתיאור מותו של המקושש, שגם הוא מת במדבר בשל חטאו. " גזירה שווה היא שיטת לימוד בעייתית שעלולה להוביל לטעויות הלכתיות קשות, ולכן אסור לאדם לדון גזירה שווה מעצמו, אלא רק לצטט מדרש גזירה שווה שהועבר לו מרבו. נוסף על כך, ניתן להשתמש בגזירה שווה רק כדי לאשש מסקנה למדנית קיימת ולא כדי ליצור הלכה חדשה שסותרת את ההבנות המקובלות. כללים אלה לגבי השימוש בגזירה שווה נזכרים פעמים רבות בתלמודים, ונראה שהם מוסכמים על הכול "

אף על פי שההקבלה הלשונית אינה מובהקת, ניתן למצוא מכנים משותפים בין הסיפורים. ר' שמעון השקמוני מצביע על אחד כזה: "יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו... ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה... אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות" (ב"ב קיט ע"א). לדעת החכם, המקושש ובנות צלפחד מאפשרים למשה (ולעם) ללמוד הלכה חדשה. בשני הסיפורים מאתגרים "הגיבורים" את המערכת ומחייבים אותה להתפתח ולהתבגר. כדאי לשים לב לכך שבעשותם זאת, שני הסיפורים חושפים מצב של אי בהירות בחוק ושל חוסר ביטחון בתוך המערכת.

עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין! –

אם כן, חיבורו של ר' עקיבא בין "המקושש" חסר-השם ובין "צלפחד" חסר-הסיפור אינו בלתי סביר. למרות זאת, ר' יהודה בן בתירא אינו מקבל את דבריו, נוזף בו ומאיים עליו בעונש שמימי.

ר' יהודה בן בתירא מסביר את עצמו היטב: "אם כדבריך – התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק". כלומר, הדרשנות המתוחכמת של ר' עקיבא – שכאמור, אינה מבוססת רק על ביטויים דומים, אלא במובן מסוים גם על תוכן סיפורי דומה – אינה ראויה, ואפילו מסוכנת. אם המדרש יצירתי מדי ומסקנותיו מרוחקות מן האמת, יש בו משום הכפשה שקרית של צלפחד. אם המדרש מחוכם ומעמיק מדי, הוא עלול לחשוף אמיתות שהתורה הסתירה במכוון, וכך לחטוא לרצונותיה ולרוחה.

 חשיבותה של יצירתיות (Thinkstock)

כהגנה אפשרית על דרשת ר' עקיבא מפני התקפה זו, טוען התלמוד שהוא למד את דבריו בשיטת הגזירה השווה. טקטיקה זו מבססת את דברי ר' עקיבא על קרקע יציבה של מסורת דרשנית מפוארת, אך בו בזמן גם חושפת אותה לביקורת: גזירה
שווה הינה שיטת לימוד מקובלת, אולם יש לה גבולות ברורים מאוד, כפי שמסביר ר' יוסי בי ר' בון: "אם בא אדם לדין אחר גזירה שוה מעצמו, עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה... אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו" (ירושלמי פסחים פ"ו ה"א). לפי ר' יוסי בי ר' בון, גזירה שווה היא שיטת לימוד בעייתית שעלולה להוביל לטעויות הלכתיות קשות, ולכן אסור לאדם לדון גזירה שווה מעצמו, אלא רק לצטט מדרש גזירה שווה שהועבר לו מרבו. נוסף על כך, ניתן להשתמש בגזירה שווה רק כדי לאשש מסקנה למדנית קיימת ולא כדי ליצור הלכה חדשה שסותרת את ההבנות המקובלות. כללים אלה לגבי השימוש בגזירה שווה נזכרים פעמים רבות בתלמודים, ונראה שהם מוסכמים על הכול.

המדרש ותהליך הלימוד הדרשני הוא חלק מהותי מספרות חז"ל, ור' עקיבא הוא – במובנים רבים – מייצג מובהק של שיטה זו. למרות זאת, יצירתיותו הדרשנית נתפסת לעתים בספרות חז"ל כסמן קיצוני לגבולות הז'אנר.

ביקורת חריפה על שיטתו ניתן למצוא במחלוקתו עם ר' ישמעאל, על פרשנות הפסוקים המקדימים את סיפור המקושש, שנדון כאן: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא (במדבר טו, 31) – הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא, דברי ר' עקיבא; אמר לו ר' ישמעאל – לפי שהוא אומר וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא (שם, 30), שומע אני שלש כריתות בשלשה עולמות! מה תלמוד לומר? הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא – דברה תורה כלשון בני אדם" (ספרי במדבר קיב). ר' עקיבא דורש את חזרת הפועל כר"ת בפסוק באופן יצירתי, אך ר' ישמעאל מלגלג על יצירתיות זו ומזהיר מפני תוצאותיה המסוכנות מבחינה אמונית. התורה, טוען ר' ישמעאל, מכוּונת אל בני האדם ומדברת בלשונם, והקריאה היצירתית עלולה להסיט את המסקנות מן האמת הפשוטה.

המדרש דורש שילוב עדין בין השאיפה להעמיק בתורה ולחשוף את צפונותיה ובין ההכרח לשמר את רוחה וכוונותיה. התלהבותו היצירתית של ר' עקיבא – לדעת ר' יהודה בן בתירא (ור' ישמעאל) – עלולה לפגום במרקם ייחודי זה. אני מודה לר' עקיבא על "פזיזותו" כאן, שמאפשרת להגדיר באופן מדויק ונכון יותר את גבולותיה – המשתנים – של הדרשנות.