עתידה של אשליה

בחדר העבודה שלי בבית, על הקיר, ממש ליד שולחן הכתיבה, חי לו כבר שנים רבות שיר בתוך מסגרת בצבע ירוק בהיר. מילות השיר, המעוטר בציור פשוט שכאילו נלקח מספר ילדים, אמורות לעודד כל מי שמרגיש שבר בחייו:צילום: יוסי עין-דור

אחרי החורף

אחרי החורף

בא אביב,

עם המון פרחים

סביב.

אחרי הסערה

בא שקט סוף סוף

אחרי הרע

בא טוב.

אין לי מושג מי כתב את השיר ומניין הוא לקוח (למרות שחיפשתי לא מעט). קיבלתי אותו במתנה ככה, כמות שהוא, מרֹני טלמור, שהיתה חברתי לפני 26 שנה. רֹני נפטרה לפני שנה וארבעה חודשים מסרטן, ולאחרונה היא חזרה והופיעה לי במחשבות. אני נזכר בה דווקא בתקופת בחירות, כי היכרותנו היתה בסביבה פוליטית. אני לא מתכוון להספיד את רֹני כאן, אני רק מנסה לחשוב מה היא היתה חושבת עכשיו, מה היא היתה אומרת. נראה לי שאני יכול לנחש כמעט בוודאות מוחלטת. היא היתה אדם ישר מאין כמותו, פיה ולבה שווים, חדת מחשבה ואמנית השפה. תענוג היה לשמוע אותה מדברת, וחוויה מיוחדת היתה לקרוא את כתביה.

רֹני היתה מצליפה, לא פחדה מכלום. את הדברים שהיה לה לומר אמרה בכל פורום אפשרי, ובעיקר כתבה אותם ופרסמה, גם כשהם ממש לא היו פופולריים, כאז כן היום. אני נזכר בה, מביט בדמויות האלה המתרוצצות מולי במסכי הטלוויזיה בקמפיינים בזבזניים, שומע את מה שהן אומרות, ותופס את הראש.

אלו הם המנהיגים שלנו? אלו הם האנשים שרוצים להנהיג אותנו, להוביל, להיות מורי הדרך? הרי הם עצמם לא מאמינים למה שהם אומרים, הם עצמם לא תמיד מבינים את מה שכתבו להם כותבי הנאומים שלהם ולהקת המגיבים בשמם בפייסבוק, בטוויטר ובכל כלי אפשרי. איך בכלל אפשר להאמין למישהו מהם? אף לא אחד מהם מעז להיישיר מבט אל הציבור ולפרוש באמת את משנתו, כדי שאולי סוף כל סוף נדע קצת מה צפוי לנו בעתיד הקרוב והרחוק. ואולי באמת עדיף לא לדעת, כי מה כבר יכול לצפות לנו? חורף קשה, מבלי שרואים באופק איזשהו אביב עם הרבה פרחים סביב.

אף לא אחד מהמועמדים (למעט אולי ציפי לבני, שלא מפחדת להזכיר את המילה שלום) מדבר על הפלסטינים. יוק, אין פלסטינים. איך זה יכול להיות? מה, חזרנו לתקופה של גולדה, שאמרה שאין בכלל עם פלסטיני? הרי כל מועמד שייבחר לראשות הממשלה יצטרך להתמודד עם השאלה הזו די בקרוב. אם רֹני היתה היום בחיים, אני בטוח שהיא לא היתה מניחה לזה לעבור סתם כך. כבר היו שומעים אותה.

אני לא מדבר על מוסר אצל הפוליטיקאים, אבל עדיין אפשר לצפות לקצת יושרה כלפי העם הזה. די, סערות היו כאן מספיק, הגיע הזמן לשקט סוף סוף. אבל שקט כזה הוא אשליה מתוקה, בדיוק כמו מילות השיר שקיבלתי מרֹני במתנה. נאיביות יכולה להיות לפעמים נעימה, אפילו מעודדת. חבל שלא במקרה הזה.

  " אני לא מדבר על מוסר אצל הפוליטיקאים, אבל עדיין אפשר לצפות לקצת יושרה כלפי העם הזה. די, סערות היו כאן מספיק, הגיע הזמן לשקט סוף סוף. אבל שקט כזה הוא אשליה מתוקה בדיוק כמו מילות השיר שקיבלתי מרֹני במתנה. נאיביות יכולה להיות לפעמים נעימה, אפילו מעודדת. חבל שלא במקרה הזה "

*

בכלל, אם מאמצים את השיטה הזאת – לחיות בסוג של אשליה – זה יכול להיות טריק לא רע בכלל כדי לשרוד. הרי ממילא מרביתנו עושים את זה בחיי היומיום שלנו, אז למה שלא נאמץ את השיטה באופן רשמי. הנה כמה דוגמאות מהעת האחרונה: ישראל של המאה ה-21 יודעת טוב יותר להתמודד עם פגעי הטבע. איפה, איזו אשליה מטורפת. שבוע אחד של גשם וסערה ויישוב שלם של בני המעמד הבינוני-גבוה טובע בים, ואיתו החלום המתוק על בית פרטי וגינה צמודה. טוב, יגידו, זה קרוב לפלסטינים. הכול כי נחל שכם עלה על גדותיו, יוסיפו, והגדר לא עצרה את השטף, ועוד אינספור תירוצים והסברים. העובדה הפשוטה היא שהיישוב בת חפר הוצף כולו ושט על פני מים סוערים. העובדה היא שנתיבי איילון נסגרו לתנועה, שרכבות לא פעלו, שהמשק הפסיד מאות מיליוני שקלים בגלל אובדן ימי עבודה, ששבוע של קצת חורף אמיתי השבית את חיינו כמעט כליל. אבל אנחנו מעדיפים לחיות באשליה שאנחנו אירופה ולא המזרח התיכון.

הנה עוד אשליה מתוקה שעובדת בינתיים לא רע: לא יועלו מסים לאחר הבחירות ולא תהיינה גזירות חדשות. הגירעון התקציבי הענק, שקיומו התברר השבוע, לא ישולם מכיסנו. אחלה אשליה, נעימה כזאת, שמאפשרת לנו להמשיך בחיינו כאילו כלום לא קרה וכלום לא יקרה. לא סתם מחקרים מראים כי הרבה יותר קשה לנו לחשוב על עתידנו מאשר על עברנו – חשיבה על העתיד דורשת מאיתנו הרבה יותר כוחות נפשיים, ולמי מאיתנו יש כאלה מיותרים.

"אחרי הסערה בא שקט סוף סוף, אחרי הרע בא הטוב", נכתב בשיר שרֹני נתנה לי במתנה. אז יאללה, בואו נמשיך להשלות את עצמנו, מה כבר יקרה?