מה אוכלות בנות היענה?

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין. ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות שכיחי, פילין לא שכיחי (שבת קכח ע"א)

תרגום:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלים (בשבת) שברי זכוכית, מפני שהם מאכל לבנות יענה. אמר לו ר' נתן: אלא מעתה (לפי היגיון זה) – חבילות ענפים גזומים יטלטלו, מפני שהם מאכל לפילים. ורבן שמעון בן גמליאל (יכול היה לענות): בנות יענה מצויות, פילים לא מצויים.נעמיות שכיחי, פילין לא שכיחי (פלאש90)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק ה-18 במסכת שבת קובעת כי מותר לטלטל תבואה בשבת ממקום למקום כדי לפנות מקום לאורחים או ללימוד תורה. המשנה מגדירה אילו תבואות מותרות ואילו אסורות בטלטול, והעיקרון העולה ממנה הוא שרק תבואה הראויה למאכל אדם מותרת בטלטול. בין אלה האסורות בטלטול מזכירה המשנה את הלוף ואת החרדל, אולם רבן שמעון בן גמליאל חולק על כך, ו"מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין".

הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

מדוע התקבצו בנות יענה ופילים לחצרו התלמודית של רשב"ג, ומה ניתן ללמוד מכך על גישתו ההלכתית והמוסרית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות –

פתיחת הדיון התלמודי בציטוט ברייתא: "מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים" (ראו בתוספתא שבת, פי"ד ה"ח). קביעה זו סותרת את המשנה, שאוסרת לטלטל את החרדל. היתר הברייתא מבוסס על כך שהחרדל ראוי למאכל בעל חיים מסוים, בדומה להיתר רשב"ג במשנה לטלטל את הלוף. ייתכן שמחלוקות אלה – רשב"ג מול החכמים במשנה, והברייתא מול המשנה – אינן נקודתיות (לגבי לוף או חרדל), אלא עקרוניות: חכמי המשנה גורסים שמה שאינו ראוי למאכל אדם אסור בטלטול, ואילו רשב"ג והברייתא מתירים לטלטל גם את מה שראוי למאכל בעלי חיים (ראו פירוש הרשב"א לשבת קכח ע"א).

הברייתא ממשיכה בהיתר של רשב"ג לטלטל שברי זכוכית, משום שהם ראויים למאכל בנות יענה.

במשנה מוצגת עמדת רשב"ג כחולקת על הקול ה"רשמי", על "סתם" המשנה. בברייתא, לעומת זאת, נדמית עמדתו כממשיכה באופן ישיר את סתם הברייתא: מה שראוי למאכל בעלי חיים ספציפי מותר בטלטול.

למרות זאת, גם בהקשר הברייתא נשמעים דברי רשב"ג קיצוניים מעט: "שברי זכוכית" אינם נתפסים כמאכל – וודאי שלא כמאכל מזין – ומבחינה הלכתית סביר להחשיבם כשברי כלים, שאסורים בטלטול אם אינם יכולים לשמש למלאכה כלשהי (משנה שבת יז:ה).

בנוסף, "נעמיות" – בנות יענה – אינן שכיחות כחיות בית או משק. בכך דומים דברי רשב"ג אלה לדבריו במשנה, שהרי גם העורבים אינם מצויים כחיות בית או משק אצל מרבית האנשים.

מדוע בחר רשב"ג דווקא בדוגמאות אלה, ואיזה מסר הלכתי ומוסרי הוא מבקש למסור באמצעותן?

אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין –

הברייתא ממשיכה בתגובת ר' נתן, הקובל כלפי רשב"ג, שלשיטתו יהיה מותר לטלטל גם ענפים גזומים כיוון שהם ראויים למאכל פילים.

מניסוח דברי ר' נתן עולה כי לדעתו רשב"ג הרחיק לכת. גם אם מסכים ר' נתן לרוח הברייתא, דוגמת בנות היענה ושברי הזכוכית, היא נדמית לו מוגזמת ויוצאת מחוץ לגבולות הטעם ההלכתי הטוב.

זהו סופה של הברייתא, ואין אנו יודעים מה ענה רשב"ג לר' נתן. מה שיש בידינו הוא השערת התלמוד לגבי תשובה זו, המייצגת את הפרשנות התלמודית לשיטתו של רשב"ג.

  " לפי פרשנותי שלי לעמדת רשב"ג, הוא מבקש להרחיב את גבולות ההיתר כדי שיכילו את כל מה שראוי למאכל כל ברייה שהיא. אני מאמינה שגישה זו יכולה לנבוע מעקרונות אקו-מוסריים (אחריות האדם על הבריאה מחייבת התחשבות בכל הברואים) או דתיים (השבת כסמל לאחדות הבריאה) "

ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות שכיחי, פילין לא שכיחי –

אני רוצה לדמיין את רשב"ג משיב לר' נתן: "בהחלט! מדוע לא להתיר זאת? אם יש בעל חיים כלשהו בעולם שיכול לאכול דבר כלשהו (גם אם לא להיזון ממנו), ראוי לנו להתייחס לדבר זה באופן מיוחד. למזון יש משמעות וערך, וההבנה כי האשפה שלנו (כמו שברי זכוכית, למשל) היא מזונו של ברוא-אלוהים כלשהו גוזרת עלינו התייחסות אחרת – ערכית יותר – כלפי העולם שסביבנו".

ניסוח כזה של התשובה הוא, כמובן, ביטוי לאופן שבו אני מפרשת את עמדת רשב"ג בברייתא (ובמשנה): להבנתי, רשב"ג מבקש להרחיב את גבולות ההיתר במקרה זה, כדי שיכילו את כל מה שראוי למאכל כל ברייה שהיא. אני מאמינה שגישה זו יכולה לנבוע מעקרונות אקו-מוסריים (אחריות האדם על הבריאה מחייבת התחשבות בכל הברואים) או דתיים (השבת כסמל לאחדות הבריאה). 

לכאורה, רשב"ג התלמודי שונה. הוא בוחר לדבר "תלמודית" ולהגן על ההיגיון ההלכתי שבדבריו: ההלכה נקבעת לפי המציאות הסבירה; בנות יענה הן בעלי חיים מצויים, ופילים לא, ולכן – שברי זכוכית מותר לטלטל וענפים גזומים אסור.

המשך הסוגיה מלמד, להבנתי, שגישה פרשנית זו לדברי רשב"ג אינה האפשרות היחידה בתלמוד. העיון בברייתא ממשיך בדברי אמימר, שמצמצם מאוד את תחולת דברי רשב"ג כאשר הוא קובע שהם מתירים טלטול של שברי זכוכית רק למי שיש ברשותו בנות יענה.

גם התלמוד הירושלמי מציע פירוש דומה. לטענתו, רשב"ג וחכמים חולקים רק במקרה שבו ברשות אדם נמצאים בעלי חיים שאינם נפוצים "בשוק": "חכמים אומרים – מכיוון שאין אותו המין מצוי בשוק (נחשב בעליה של חיה ממין זה) כמי שאין לו מאותו המין. ורשב"ג אומר – מכיוון שיש לו מאותו המין, כמי שאותו המין מצוי בשוק" (ירושלמי שבת, פי"ח ה"א, התרגום שלי). כלומר, לדעת רשב"ג מותר לאדם לטלטל מה שראוי למאכל בעלי החיים שנמצאים ברשותו, ולדעת החכמים מותר לו לטלטל רק מה שראוי לבעלי החיים הסבירים למקומו (קיימים בשוק). למשל, אם יש לר' נתן פילים – יתיר לו רשב"ג לטלטל ענפים גזומים, והחכמים יאסרו זאת.

דומני שמהתלמוד הבבלי משתקפת גישה שונה. בהמשך הסוגיה תוקף רב אשי את דברי אמימר. לטענתו, לו היה רשב"ג מכוון דבריו רק למי שברשותו בנות יענה, לא היה ר' נתן מתפלמס עמו, ובלשונו: "אם יש לו פילים, למה לא (יטלטל בעבורם חבילי זמורות)?!". לכן, טוען רב אשי – והמשך הסוגיה מלמד שהוא מתבסס על פרשנות קדומה יותר – יש לפרש את דברי רשב"ג כמדברים דווקא על הראוי ולא בהכרח על המצוי.אחריות האדם על הבריאה (Thinkstock) 

את פירוש רב אשי לדברי רשב"ג ניתן להבין בשתי דרכים. הדרך האחת מכוונת את הגדרות הראוי והמצוי לבעלי החיים: מותר לטלטל שברי זכוכית כי הם ראויים למאכל בנות יענה, אף אם אין בנות יענה מצויות. הדרך השנייה, שבה בוחרת הסוגיה התלמודית, מכוונת את הגדרות הראוי והמצוי לאדם עצמו, כפי שמסביר הר"ן: "(שיטתו) של רשב"ג – אף על גב שאין לו נעמיות בביתו... ומשום שראוי הוא להיות לו נעמיות להאכילן... ואף על גב שאין דרכם של בני אדם להיות להם נעמיות, אלא בני מלכים, סביר לו לרשב"ג שכל ישראל בני מלכים הם וראויים הם לכך" (שבת קכח ע"א, התרגום שלי). כלומר, רשב"ג התיר לטלטל שברי זכוכית בשל אמונתו שכל אדם (מישראל) ראוי להחזיק ברשותו בנות יענה, כאילו היה בן מלך.

המשך הדיון התלמודי עוסק ברעיון ש"כל ישראל בני מלכים הם", ובדברי הר"ן ניתן הסבר לחיבור בין חלקיה השונים של הסוגיה. מעבר לכך, אני שמחה למצוא בהם גם פירוש מוסרי וערכי לשיטתו העקבית של רשב"ג בנושא טלטול התבואה במשנה ובתוספתא, אף שהוא שונה משלי.