דרישות צנועות

אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן באפי גברייכו – לא תיכלון נהמא באפי גברייכו, לא תיכלון ירקא בליליא, לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא; ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו; וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני; נקיט מרגניתא בחדא ידיה ובורא בחדא ידיה, מרגניתא אחוי להו וכורא לא אחוי להו עד דמיצטערן, והדר אחוי להו (שבת קמ ע"ב, לפי כתה"י)

תרגום:עצה לחיים (פלאש90)

אמר להן רב חסדא לבנותיו: תהיו צנועות לפני גבריכן (בעליכן) – לא תאכלו לחם לפני גבריכן, לא תאכלו ירק בלילה, לא תאכלו תמרים בלילה ולא תשתו שיכר בלילה; ולא תתפנו (לצרכיכן) היכן שמתפנים גבריכן (לצרכיהם); וכשקורא בשער איש לא תאמרו "מי הוא?" אלא "מי היא?"; לקח מרגלית בידו אחת ובורא(?) בידו אחת, המרגלית הראה להן והבורא(?) לא הראה להן עד שמצטערות, וחזר והראה להן.

הקשר:

המשנה השלישית בפרק העשרים במסכת שבת, מגדירה אילו שימושים מותרים ואסורים בשבת, במיני צמחים שונים (רפואה – אסור, תיבול – מותר; סינון מכוון – אסור, סינון כבדרך אגב – מותר). במהלך הדיון התלמודי במשנה זו, מופיע רצף אמירות של רב חסדא, שהאחרונה שבהן תידון כאן.

דיון:

אמר להו רב חסדא לבנתיה –

רצף האמירות של רב חסדא בסוגיה זו מתחיל בכזו הנוגעת – פחות או יותר – בהקשר הדיון במשנה, ומייעצת לתלמיד עני הקונה ירק: "שיקנה (אגודה) ארוכה – האגודה אגודה (תמיד באותו ההיקף), והאורך ממילא (כרווח לקונה)" (בבלי שבת קמ ע"ב, התרגום שלי). רב חסדא ממשיך בעצות לתלמיד העני, שאינו יכול להרשות לעצמו קניית מזון ובגדים בשפע.

העצות אמנם מנוסחות כמעט כפתגמים או כאמיתות "נייטרליות", אולם במהלך הרצף, מספר רב חסדא על חוויות המחסור שלו עצמו ועל האופן בו עיצבו את תפיסת עולמו: "אני לא בעניותי אכלתי ירק ולא בעשירותי אכלתי ירק; בעניותי – משום שמגרה (הירק תיאבון), בעשירותי – שאני אומר, היכן שנכנס ירק (עדיף) שייכנס בשר ודגים". גם לאחר עצה לתלמיד עני, שיאכל מזונו המועט בבת אחת ולא יבצעו לחלקים, מספר רב חסדא: "מתחילה לא הייתי בוצע (את מזוני) עד שהטלתי ידי בכל כלי ומצאתי בו כל צרכי".

רצף העצות של רב חסדא לתלמידים עניים מנסה ללמד אותם כיצד לנצל את המעט שיש ברשותם באופן היעיל ביותר. הדבר נכון הן לגבי מזונם והן לגבי לבושם: "תלמיד שקונה כתונת, שיקנה משל נהר אבא... שתספיק לו שנים עשר חודשי שנה... תלמיד – שלא ישב על מחצלת חדשה, (מפני) שמכלה את בגדיו".

אמירתו האחרונה של רב חסדא לתלמידים, רגע לפני עצתו לבנותיו, עוסקת בצניעות: "לא ישלח בגדו למארחו לכבסו לו, שאין (זה) דרך ארץ, שמא יראה בו דבר ובא להתגנות". נדמה, שגם הקריאה לצניעות בהימנעות מחשיפת תחתוני התלמיד בפני מארחו (וליתר דיוק – אשת המארח, האחראית על הכביסה), היא בעצם עצה להתנהלות יעילה בעולם: התלמיד העני זקוק למארחיו ותלוי בהם, ועל כן חשיפת פגם כלשהו בנקיוּת גופו ונפשו, עלול להזיק לו באופן פרקטי – מארחיו יעריכוהו פחות ואולי יסרבו לשרתו עוד.

תיהוי צניעתן באפי גברייכו –

דברי רב חסדא לבנותיו, מתקשרים היטב לעצותיו לתלמידים, ובמיוחד לאחרונה בהם. הוא פותח אותם בעצה שיכולה להיקרא גם ככותרת לכל אלה שיבואו אחריה: היו צנועות בפני בעליכן.

כמו העצות לתלמידים העניים, גם עצותיו של רב חסדא לבנותיו פותחות במזון, והן מפורטות למדי: "לא תאכלו לחם לפני גבריכן, לא תאכלו ירק בלילה, לא תאכלו תמרים בלילה ולא תשתו שיכר בלילה". ההימנעות מאכילת מזונות מסוימים בלילה, מסכימים הפרשנים, נובעת מרצון להימנע מריח-פה רע, מה שיכול גרום לדחייה גופנית מצד הבעלים. יעילות עצה זו מובנת, וכך גם הקשר שלה לאיכות היחסים הזוגיים, אולם מדוע להימנע מאכילת לחם לפני הבעלים? " את עצתו האחרונה, גם היא בעסקי צניעות, מעביר רב חסדא לבנותיו באמצעות הדגמה משלית. הוא מחזיק בשתי ידיו מרגלית ומשהו אחר, יקר פחות; את המרגלית הוא חושף בפניהן ואת החפץ השני הוא מסתיר; רק לאחר שתאוותן לחפץ המוסתר מתעצמת עד צער, הוא מגלהו להן. המסר העקרוני ברור: הצנעה היא טכניקה יעילה כדי ליצור גירוי ותאווה "

יש שפירשו עצה זו כמתייחסת לסיטואציה ספציפית, לאחר שסיים הבעל את סעודתו. כך, למשל, טוען המאירי: "שמא מתוך אכילתכם בשעה שהוא שבע, תהא אכילתכם אצלו כבלענות". לדעתי, מצמצם פירוש זה את משמעותה המקורית של העצה, כפי שעולה מהקשרה. להבנתי, מכוון רב חסדא בדיוק למה שהוא אומר: נשים שאוכלות בפני גברים מצטיירות בעיניהם כבלתי צנועות.

אכילה משמשת פעמים רבות כמטאפורה למיניות, גם בספרות חז"ל (ראו למשל בנדרים כ ע"ב). תפקידן של נשים – בתחומי המזון והמין כאחת – נתפס בעיני החכמים, כ"נותנות שירותים" ולא כנהנות מהן בעצמן. נשים הן המבשלות והמאכילות, וגופן משרת את הנאת הגברים. גילוי של תאווה מצידן – לאוכל או למין – נתפס כערעור על מבנים ומוסכמות, ולכן גם כדוחה ואפילו כמאיים.

דומני, שגם כאן מבקש רב חסדא מבנותיו לנהוג באופן "יעיל" מול בעליהן: הצניעות היא כלי שימושי ביחסים הזוגיים, ומי שתזניח אותה עלולה לסבול.

אף שתי העצות הנוספות של רב חסדא לבנותיו – לא להשתמש באותו מתחם לעשיית הצרכים, ולפנות למתדפקים בשער בלשון נקבה – מטרתן לעזור לבנות לשמר יחסי זוגיות סבירים בתוך קהילה, שדורשת הפרדה מוחלטת בין המינים (לאור עצות אלה, מעניין לראות כיצד מתמודדת אחת הבנות עם חרדות בית-הכסא של בעלה, בברכות סב ע"א).

נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה –

את עצתו האחרונה, גם היא בעסקי צניעות, מעביר רב חסדא לבנותיו באמצעות הדגמה משלית. הוא מחזיק בשתי ידיו מרגלית ומשהו אחר, יקר פחות; את המרגלית הוא חושף בפניהן ואת החפץ השני הוא מסתיר;  רק לאחר שתאוותן לחפץ המוסתר מתעצמת עד צער, הוא מגלהו להן. המסר העקרוני ברור: הצנעה היא טכניקה יעילה כדי ליצור גירוי ותאווה.

המילה "בורא" הינה יחידאית ופירושה אינו ברור. בנוסח הדפוס מופיעה המילה "כורא", שמשמעויותיה השונות (מידת נפח או כבשן) אינן מתאימות כאן, ונדמה שהדמיון הצורני שלה ל"בורא" בתוספת להיותה מוכרת יותר, הם אלה שגרמו להצבתה כאן.לאכול או לא לאכול? (Thinkstock)

בכל מקרה, מפשט הדברים עולה, שרב חסדא אוחז בידו האחת דבר זול וחסר חשיבות. מכאן, שהמסר שלו לבנותיו הוא, שהמוצנע מוערך יותר מן הגלוי.

גם רש"י מסכים למסקנה זו, אלא שהוא מבין את דברי רב חסדא לבנותיו, כאילו היו שיעור מתקדם למדי בקורס לחינוך מיני: "כשבעליך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים (המרגלית) בידו אחת, והאחרת עד אותו מקום (אבר המין, הכור)... הדדים המציאו לו, שתתרבה תאוותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, (רק אז) חזרי והראי לו" (התרגום שלי). לתוהים ולתמהים מומלץ להתחבר למעיינות ההשראה של רש"י, ולקרוא פירוש זה במבטא צרפתי...

בין אם נקבל את פירוש רש"י כאן ובין אם לאו, ברור שרב חסדא מעניק לבנותיו חינוך לזוגיות, שעיקרו בשמירה על "צניעותן". בכך, להבנתי, ממשיכה שיחתו עם בנותיו את רצף אמירותיו הקודמות: הצניעות – של התלמיד בפני מארחיו או של נשים בפני בעליהן – אינה בהכרח ערך מוסרי או דתי, אלא פשוט פרקטיקה יעילה. בעולם בו הגוף והפרשותיו נחשבים מגונים, עדיף לתלמיד להצניע אותם. בעולם בו גופן של נשים הוא ה"כלי" היחיד שברשותן – חשיפת צרכיו, תאוותיו וסודותיו, עלולה לפגום במעמדן הקהילתי וביחסיהן עם בני זוגן; שימוש "נכון" בו, לעומת זאת, יוכל להפכו לכלי-זין רב כוח.