כי מציון תצא שירה

"עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים, נורא הוא", כתב פעם יהודה עמיחי, "איך יהיה אדם ראש עיר כזאת? מה יעשה בה? יבנה ויבנה ויבנה". ומה יעשה המשורר בה? ככל הנראה, יכתוב ויכתוב ויכתוב. אבל איך יכתוב? אחוז חזיונות מיסטיים כאצ"ג? "נביא של מה שהיה", כמו עמיחי? מלא כיסופים כיהודה הלוי או אולי ספוג ברושם העיר כמו זלדה, אך כמעט מבלי להזכיר אותה מפורשות?"'מקום לשירה' הוא אחד משומרי העיר הרוחניים". קבוצת "כתובת" (צילום: מוטי קיקיון)

גם היום, בגילה המתקדם, ירושלים עדיין מנצנצת ומסנוורת משוררים. רחוק מסצנת השירה המרכזית בתל אביב, פועלים בעיר לא מעט משוררים וכמה חבורות שירה שמספקים עוד ועוד חומרים לאנתולוגיה הבלתי נגמרת של שירת ירושלים. אבל נדמה ששירת ירושלים החדשה (השם, כמובן, מגיע ממחזור שירים של פנחס שדה) מנסה דווקא להתרחק במשהו מאותה כבדות מובנית שקיימת בה מהדורות הקודמים. לא סתם נהפך עמיחי לאחד המשוררים המזוהים ביותר עם ירושלים בעת האחרונה: הוא הקדיש לה עשרות שירים ומחזורי שירים (שמפרנסים כיום לא מעט מורי דרך שבנו על פיהם מסלולים) שלצד שהאהבה הגדולה שלהם לעיר יש בהם ניפוץ סדר מסוים, ואותו מנסים גם משוררי ירושלים החדשים לשמר. כמו בשיר "תיירים", שבו מבקש עמיחי להסיט את המבט הירושלמי המתפעל מהקשת מהתקופה הרומית ולהביט באדם העומד תחתה וקונה פירות וירקות לביתו. חלקם פשוט מבקשים לשחרר את ירושלים.

 

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם / גלעד מאירי

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם בִּמְתִיחוֹת קַלּוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם בִּתְפִלּוֹת אֶזְרָחִיּוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם מִיּוֹם יְרוּשָׁלַיִם

לְשַׁחְרֵר אֶת חוֹמוֹתֶיהָ בְּסַדְנוֹת צְחוֹק

לְשַׁחְרֵר אֶת מִגְדָּלֶיהָ עַל יְדֵי עִסּוּי בָּרַקּוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת שִׁכּוּנֶיהָ בַּאֲחוּזֵי בְּנִיָּה 

לְשַׁחְרֵר אֶת הַר הַבַּיִת בְּהַרְפָּיָה

לְשַׁחְרֵר אֶת רְחוֹבוֹתֶיהָ מִמְּחַבְּלִים מִתְאַבְּדִים 

לְשַׁחְרֵר אֶת מוּסְרָרָה מִפַּנְתֵּרִים שְׁחוֹרִים

לְשַׁחְרֵר אֶת בֵּית הַכֶּרֶם מִפַּנְתֵּרִים וְרֻדִּים

לְשַׁחְרֵר אֶת רְחוֹב יָפוֹ בְּדִמְיוֹן מֻדְרָךְ עַל שֵׁינְקִין

לְשַׁחְרֵר אֶת רְחוֹב בַּר אִילָן בִּנְשִׁימוֹת יוֹגִי מְלֵאוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם מִמַּטִּיפִים

לְשַׁחְרֵר אֶת אַגָּנָהּ הַקָּדוֹשׁ בְּלִטּוּפִים

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרֵכֶיהָ 

לְשַׁחְרֵר אֶת שׁוֹמְרֶיהָ

 

(מתוך: "חיפוש מתקדם", כרמל, 2010)

 

"דוד אבידן אמר שהוא לא כותב בתל אביב, אלא מתל אביב", מספר המשורר וחוקר השירה גלעד מאירי, "וכך גם אני חש לעתים קרובות ביחס לכתיבת שירה בירושלים - כי מציון תצא שירה. עם זאת, נוכחותה של עירי בשירתי אינה בהכרח ביטוי מגלומני של סינדרום מקומי ופטריוטי, אלא של תפיסת עולם פואטית כוללת. ביצירתי אני מתייחס למציאות חיי, ולכן אך טבעי שכירושלמי אכתוב עליה". מציאות ירושלמית. מאירי (צילום: מוטי קיקיון)
 

מאירי הקים ב-2002 עם חברי קבוצת "כתובת" את מקום לשירה, שאותו הוא מגדיר כ"אחד משומרי העיר הרוחניים" - מרכז פעילות שפעל תחילה ממתנ"ס בשכונת נחלאות ועבר לאחר מכן לשכונת מוסררה וכולל מיזמים רבים כמו כתב עת, ערבי שירה, סדנאות ופסטיבלים, ובהם "מטר על מטר - פסטיבל ירושלים לשירה".

ירושלים נוכחת בשירה שלו באופן מפורש, אך הירושלמיות קיימת בה גם באופן עקיף או מרומז. הוא מציג לדוגמה את התגלגלות השושלת של שירי קנייה בסופרמרקט של שלושה משוררים יהודים שאינם שומרי מסורת: "אלן גינזברג כתב את 'סופרמרקט בקליפורניה'; אגי משעול את 'בהיפר'; ואני את 'השלמות לשבת'. השימוש בשבת ביחס לצרכנות הוא אינדיקציה להפנמת השיח היהודי הירושלמי, שלא לומר הניו-אייג'י, של קידוש החולין".
 

אתה רואה משמעות מיוחדת בתואר "משורר ירושלמי"?

"מבחינתי, להיות משורר ירושלמי זה אומר לפרש ולעצב באופן פואטי את המרחב, וכך להעניק לו קיום רוחני ותרבותי אסתטי ואתי, זה של המיתוס וזה של האתוס. לכן, לקיומה של קהילת משוררים בירושלים יש ערך תרבותי עמוק, כי היא מעצבת את זהותה בכלי השיח הגבוהים ביותר. אלא שהדמוגרפיה המשוררית של ירושלים מדגימה הידלדלות של הדורות הצעירים. זהו בין השאר פועל יוצא של התנהלות אנטי-ספרותית: עיריית ירושלים מעניקה תמיכות זעומות לספרות, והתחום מדורג אחרון בקריטריונים וללא הכרה במורכבות של קידום המדיום בחברת השפע; היעדר תשתיות פיזיות; וקריסת החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית".

 

ברושים / אליעז כהן " בעיניי, ירושלים היא פיסות יום יום קטנות ונבואות גדולות, זהב שפוך ברחובות עם חומר אבן כבד ונרפש. עיר שכל הטיפוסים ואבות הטיפוסים מתהלכים בתוכה כתמהים, כמחפשים. הצעד בה נמרץ פחות, על כן מצוינת היא לשירה "

 

יְרוּשָׁלַיִם בְּרוֹשִׁים סָבִיב לָהּ

שׁוֹבְרֵי רוּחוֹת וּמְשַׁפְּדֵי

יָרֵחַ וַחֲצִי יָרֵחַ.

נִדְחָקִים בֵּין לַגְּדֵרוֹת וְלַבָּתִּים          

כִּנְעָרִים מְלֹהָטִים בִּתְשׁוּקָתָם

לְיֶרֶךְ-שַׁיִשׁ

מְפַלְּלִים תָּדִיר

לִתְכֵלֶת-מַעְיַן-שָׁמַיִם

 

פַּעַם, בְּמָקוֹר בָּרוּךְ, גִּדֵּל לֵיאוֹנִיד אַרְבָּעָה בְּרוֹשִׁים

וַרְיַאצְיוֹת בְּפֶחָם עַל נְיָר

עַל הַכָּפוּף שֶׁבֵּינֵיהֶם אָמַר לִי

כַּנִּרְאֶה חָזַר בִּתְשׁוּבָה.

 

וְהַבְּרוֹשׁ הַדַּק-מִן-הַדַּק

שֶׁנָּד לִי בָּרוּךְ הַשָּׁב לְעֶצְיוֹן

כְּשֶׁשּׁוּב יָצָאתִי בְּשָׁלוֹם

מִמִּנְהֶרֶת הָרְפָאִים.

 

אֲבָל הַבְּרוֹשׁ הַגָּדוֹל שֶׁאֵצֶל

מַצֶּבֶת אֱלִיעֶזֶר דּוֹדִי הַמֵּת

מְכַוֵּן חֻדּוֹ כָּחֵץ

אֶל הַבֶּטֶן הָרַכָּה שֶׁל אֱלֹהִים

 

חבורה נוספת שקבעה את עיקר משכנה בירושלים היא קבוצת "משיב הרוח", המזוהה בעיקר עם עולם השירה הדתי-אמוני. המשורר אליעז כהן, ממקימי ועורכי "משיב הרוח", מספר שבתחילת דרכו של כתב העת הופיע שמה של העיר לצד משוררי החבורה, "והיו שחשבו שירושלים היא שם של חברת מערכת נוספת בקבוצתנו הצעירה". הקבוצה מפעילה בעיר את מיזמה, שבהם "כיתת השירה - מזמור" והפסטיבל השנתי "ימי אהבה לשירה".

"הברוש הוא אייקון ישראלי מאוד, אבל ירושלמי עוד יותר", אומר כהן על השיר המצורף. "בעיניי, ירושלים היא פיסות יום יום קטנות ונבואות גדולות, זהב שפוך ברחובות עם חומר אבן כבד ונרפש. עיר שכל הטיפוסים ואבות הטיפוסים מתהלכים בתוכה כתמהים, כמחפשים. הצעד בה נמרץ פחות, על כן מצוינת היא לשירה".
 

למרות זאת, כהן אומר שדווקא אינו מרבה לכתוב על ירושלים ממש: "שכבות שכבותיה ושכבות שירה עברית שכבר דיברה בה מותירות מקום בעיקר לשקט, לשיטוט המתבונן, לקריאה בפניה ובשירתה כמו בפני אהובה. לפעמים באים אלי פרגמנטים, מרפרפים על תוארה, ולפעמים חזון חדש נורא"."העבר בעיר הזו כל כך טריוויאלי". קבר יאסון ברחביה
(cc-by-Deror Avi)

 

אוֹר / כנרת בדיחי

 

בָּעֵת הַהִיא עָמְדָה יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׁעָרַי

הוֹמִיָּה כַּאֲחוֹת

רַחֲמִים:

 

אוּלַי בְּאֶבֶן זוֹ תֹּאבִי לַחְנוֹת?

אוּלַי בִּבְּרִיזַת בֵּין עַרְבַּיִם

תְּנֻחֲמִי?

שֶׁמָּא אוֹר הַזָּהָב בְּסָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

יָפִיג, לְמִצְעָר, כְּאֵבֵךְ?

 

שֶׁגָּלָה מִמֶּנִּי מַלְכִּי,

אוֹהֲבִי

 

שֶׁהָיָה הוּא לִי גֹּרֶן אֲרַוְנָה

מְגֻלֶּה,

שֶׁהָיִיתִי אֲנִי לוֹ

שֶׁבַע שָׁנִים בְּחֶבְרוֹן.

 

וְהָיִיתִי סוֹבֶבֶת בָּעִיר בְּבִכְיִי

כְּסוּמָא מְמָאֵן הֵרָפֵא

עַד עָלָה בְּאָזְנִי קוֹלָהּ הַלּוֹאֵט לִי:

לֹא הִיא, לֹא הוּא

דָּוִד

 

עוד קבוצת שירה ירושלמית שמתגבשת סביב כתב עת היא "בשם עצמנו", שחבריה עומדים בימים אלה לקראת הוצאת החוברת הראשונה. בקול הקורא שניסחו חברי הקבוצה הם כותבים: "הסתכלנו סביב והבנו שלא כל כך לאט אבל עדיין די בשקט צומחת יצירה ירושלמית צעירה ואותנטית, שמבקשת לצאת לאור". הייחוד, מדגישה המשוררת כנרת בדיחי, השותפה בעריכת הפרויקט, הוא "שלהבדיל מנקודות מבט חיצוניות שדנו בעולם הזה בירושלים, הפעם זה באמת נכתב בשם עצמנו"."למה ירושלים, למה אני". עמיחי (פלאש90)
 

העיר היא רק תפאורה ליצירה או שהיא תופסת מקום כשלעצמה?

"'למה ירושלים, למה אני', כמו ששואל עמיחי. התשובה הפשוטה היא שאכן הסביבה היא תבנית נוף השיר, וכאן זאת ירושלים. אצל אלתרמן אלה שדרות בגשם, בירושלים הדימויים אחרים וגם החוויה האישית שונה. אבל התשובה המורכבת היא שמי שאוהב את העיר באמת, לא בדיוק יודע למה. הוא כותב כמו מאוהב: כל דבר מעורר השראה וכל דבר קשור אליה, אפילו אם הוא לא. בירושלים מתקיימת באופן ייחודי היסטוריה על ציר רוחב. יש אמנם עוד ערים עתיקות, אבל כאן העבר מטפס אל פני השטח וחי בשלום לצד ההווה. השתתפתי פעם בתרגיל כתיבה בקבר המלך יאסון ברחביה וראיתי שני ילדים עושים מהקבר קיר טיפוס. הדהים אותי איך העבר בעיר הזאת כל כך טריוויאלי, פונקציונלי, ולאף אחד זה לא נראה מוזר. כתבתי שם: 'ושוב היתה ירושלים עוגת קרם שניט ענקית, מופרדת בסכין לרגע שאציץ בין השכבות'. אז מצד אחד, כשבעולם הדימויים שלך מסתובבים הורדוס והמוכר מהבסטה - אז כן, זה ייחודי. מצד שני, כשאתה פוגש את זה כל יום בדרך הביתה,  זה כבר נראה לך די רגיל".

ואולי נכון לסיים עם שיר קצר של שי דותן, שמזכיר מעט מהקשר המסובך שמנהלים עם עיר הנצח גם אחרי שהכל נגמר:

 

פַּרְדֵּס / שי דותן

 

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָמוּת

בָּעִיר הַזּוֹ,

לְהִטָּמֵן בַּחֲרִיצֵי אַדְמָתָהּ

כְּפֶתֶק בַּכֹּתֶל.

בְּחַיַּי כָּתַבְתִּי לָהּ שִׁירִים.

בְּמוֹתִי אֲבַקֵּשׁ לָנוּחַ

בְּחֵיקוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס חוֹבֵק

רוּחַ יָם.

 

(מתוך: "כתֹבת", אבן חושן, 2008)

 

 

  

Model.Data.ShopItem : 0 8