איזהו בית?

מאי מקום דירה? רב אמר: מקום פיתא, ושמואל אמר: מקום לינה (עירובין עב ע"ב-עג ע"א)

תרגום:

מה (הוא) מקום דירה? רב אמר: מקום הפת, ושמואל אמר: מקום לינה.

הקשר:

המשנה השביעית בפרק השישי של מסכת עירובין שואלת האם אחים – שחיים סביב אותה החצר, "אוכלין על שולחן אביהם", אולם ישנים כל אחד בביתו – צריכים לערוך עירוב, או שמא הם נחשבים כאדם אחד, שהחצר על בתיה השונים כולם כרשות היחיד שלו? תשובת המשנה היא, שלבד במקרים מיוחדים, הם חייבים בעירוב. הקטע התלמודי שיידון כאן לקוח מן הדיון במשנה זו.

 
thinkstock

דיון:

מאי מקום דירה? –

כיוון שהאחים סועדים יחד "על שולחן אביהם", ורק מקום השינה שלהם נפרד, מעלה התלמוד סברה, שבנוגע לעירוב, מקום הלינה הוא המשתנה המשפיע: לו היו האחים ישנים באותו בית, היו נחשבים כאדם אחד ולא היו חייבים לערב את החצר. מסקנה אפשרית זו אינה מתקבלת, על בסיס פירושו של רב יהודה: "במקבלי פרס שנו (משנה זו)". לדעת רב יהודה, "אוכלין על שולחן אביהם". משמעו, שהאחים מתפרנסים משל אביהם, ולא שהם סועדים ממש סביב שולחנו. במקרה כזה, טוען רב יהודה, אכן יש צורך לערב והאחים והאב אינם נחשבים כאדם אחד.

התלמוד מסביר את ההבדל בין "אוכלין על שולחן" ממש ובין "מקבלי פרס", באמצעות דיון בנשים ועבדים (עירובין סג ע"א) – שניהם מתפרנסים משל הבעל או האדון, גם כשאינם חיים איתו באותו בית ממש. האם במקרה כזה, של מגורים נפרדים בחצר משותפת, יצטרכו לערוך עירוב כדי להתיר להם לטלטל חפצים בחצר? הברייתא מציגה מחלוקת, והתלמוד מסביר: לשיטת אחת, נשים – גם כשאינן ישנות עם בעלן באותו בית ממש, ואינן סועדות ממש על שולחנו – הרי הן נחשבות כחלק ממנו, והתחום הכולל את מגוריהן ומגוריו נחשב כרשות היחיד; עבדים, לעומת זאת, אם יש להם בית משלהם, אינם נחשבים כחלק מ"רשותו" של אדונם ולכן יהיה עליהם לערב את החצר. לשיטה השנייה, נשים הן ישויות עצמאיות, גם כשהן מתפרנסות מבעליהן, ואילו עבדים – לא.

• " לשיטת אחת, נשים – גם כשאינן ישנות עם בעלן באותו בית ממש – הרי הן נחשבות כחלק ממנו, והתחום הכולל את מגוריהן ומגוריו נחשב כרשות היחיד; עבדים, לעומת זאת, אם יש להם בית משלהם, אינם נחשבים כחלק מ"רשותו" של אדונם. לשיטה השנייה, נשים הן ישויות עצמאיות, גם כשהן מתפרנסות מבעליהן, ואילו עבדים – לא "

מדוגמה זאת עולה, שיש מחלוקת עקרונית, האם מי שמתפרנסים משל אדם אחר, נחשבים כחלק ממנו, גם כשאינם גרים באותו בית ממש, או שמא לא מקור הפרנסה עיקר, ומי שגר בבית נפרד נחשב כ"רשות יחיד" לעצמו.

כיצד ניתן לדעת מתי אדם, המתפרנס מאדם אחר, אכן חי בנפרד ממנו? מה הופך תחום כלשהו ל"דירה" או ל"בית" שהוא שלי, ונפרד מ"דירה" או "בית" של אחר?

רב אמר: מקום פיתא, ושמואל אמר: מקום לינה –

בהקשרים שונים, ייתכנו לשאלה זו תשובות שונות המבוססות על "סולמות" שונים: גודל המתחם, מידת הבעלות עליו (בכוח או בפועל), השימושים השונים הנעשים בו וכו'.

בקטע הנדון כאן, שעיסוקו הראשוני הוא הצורך בעירוב, חולקים רב ושמואל מהם הדברים המגדירים "דירה" או בית: לשיטת רב, בית נמצא היכן שנמצאת הפת; לשיטת שמואל, בית הוא המקום בו ישנים. כדאי לשים לב להבדל בין שתי התשובות: שמואל מגדיר פעולה כלשהי ההופכת מקום לבית (לינה), ואילו רב מתייחס לעצם כלשהו (פת) שמיקומו במתחם מסוים הופך מתחם זה לבית. ההלכה – שנקבעה, כביכול לשיטת רב – אומרת: "מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר" (שולחן ערוך או"ח שע, ה). האם תמיד מקומה של הפת הוא מקום האכילה? ואם לא, היכן הוא ה"בית" – במקום האכילה או במקום המזון?

בכל דרך בה נבין את דברי רב, ברור שמבחינתו "בית" קשור באוכל.

הגדרה זו מעוררת שאלות בעולם המודרני, בו רבים מאיתנו אוכלים הרבה מאוד מחוץ למתחם אליו הם מתייחסים כביתם: האם יש הבדל בין מה שאנחנו אוכלים ב"בית" ובמקומות אחרים? באופן אישי, אני מודה, שלמרות שאיני אוהבת לבשל, עצם הבישול והכנת האוכל גורמים לי להרגיש "ביתיות", בכל מתחם בו אני נמצאת. האם זה קשור במזון גופא, או אולי ב"שליטה" שמתגלה במעשה הבישול ובבחירה והעצמאות שמיושמות בו?

מחלוקת בעניין האכילה בסוכה תציע, אולי, כיווני מחשבה בעניין זה.

לדעת ר' אליעזר, חייב אדם לאכול בסוכתו ארבע-עשרה סעודות (שתים בכל יום מימי הסוכות), ולדעת חכמים יש חובה לסעוד בסוכה רק בערב החג (משנה, סוכה ב,ה). התלמוד מסביר, שמאחורי דברי ר' אליעזר עומדת ההנחה, שמשמעותה של "דירה" היא אכילת שתי סעודות ביום, וכיוון שהסוכה אמורה להוות תחליף ל"דירה", גם היא מחייבת בכך. לדעת חכמים, לעומת זאת: "מה דירה – אם רוצה אוכל, אם לא רוצה לא אוכל; אף סוכה, גם – אם רוצה אוכל, אם לא רוצה לא אוכל" (סוכה כז ע"א, התרגום שלי). גם חכמים מסכימים שלמזון ולאכילה יש תפקיד בהגדרת הסוכה כ"דירה" או כבית, אלא שלדעתם תפקיד זה אינו תלוי בכמות האוכל, אלא בחופש הבחירה אם לאכול אם לאו. במילים אחרות, בית – טוענים החכמים – הוא מקום בו אדם בוחר מה, כמה והאם לאכול.

רעיון הבחירה כמרכיב בהגדרת מתחם כלשהו כ"דירה" או כבית, מופיע גם בדיון התלמודי לגבי מצוות המזוזה. בתוספתא נזכר שבכל המקדש, רק ב"לשכת פרהדרין" (או "פלהדרין" – מקום מגורי הכהן הגדול בשבוע שלפני יום הכיפורים), יש חובה לקבוע מזוזה (תוספתא, יומא א, ב). התלמוד טוען שיש מחלוקת על חיוב זה, ומציע לה טעמים שונים. אחד מהם נוגע לענייננו: "חכמים סוברים: דירה בעל כרחה – שמה דירה; ורבי יהודה סבר: דירה בעל כרחה – לא שמה דירה" (יומא י ע"ב). ר' יהודה וחכמים חולקים, האם מקום שהכוהן הגדול שוהה בו בעל כורחו, הוא "דירה".

לאור ההבדל לכאורה בין עמדות החכמים כאן ולעיל, מעניין לחשוב: מה משפיע יותר על הגדרת מקום כ"בית" – חופש הבחירה היכן למקם את התחום הספציפי, או החופש לבחור מה, איך וכמה לעשות בתוכו?

עמדת שמואל – ש"דירה" היא "מקום לינה" – נדמית מתאימה יותר לאורח החיים המודרני, בו אנשים אינם נמצאים ב"בית" רוב שעות היום, אולם תמיד (או כמעט תמיד) חוזרים לישון בו. מה יש בשינה שיכול להציגה כביטוי לביתיות? אולי זו תחושת ביטחון, המאפשרת רגיעה ואיבוד שליטה. אולי זו ההתכנסות בתוך עצמנו, שאפשרית רק במקום שהוא לגמרי שלנו.

 
thinkstock

סיפור חז"לי מהקשר שונה מציע פרשנות אחרת ל"בית". איש, שאשתו לא ילדה עשר שנים, החליט לגרשה (משנה, יבמות ו, ז): "אמר לה (האיש לאשתו): כל חפץ שיש לי בתוך ביתי – טלי אותו ולכי לבית אביך... מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושיכרתו (ביין) יותר מדי, ורמזה לשפחותיה, ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי הלילה נעור (האיש) משנתו. אמר להן: היכן אני נתון?! אמרה לו (אשתו): לא כך אמרת – 'כל חפץ שיש לי בתוך ביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך'? וכך הוא – אין לי חפץ טוב ממך!" (פדר"כ, כב, התרגום שלי).

האיש והאישה סעדו בדירתם, וישנו בדירת אבי האישה – אם כך, היכן הוא ביתם? כנראה, במקום בו שניהם נמצאים יחד. אולי זו התשובה לשאלה מהו "בית": המקום בו אהוביי ואוהביי נמצאים יחד איתי.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי