פצעים ופגמים

כבר בסצנת הפתיחה היפה של "מדוזות" נחשף אחד הנושאים המרכזיים של הסרט. בחור ובחורה עומדים לפני רקע כחול מסתורי, כמו שתי דמויות הטובעות בים. "את לא רוצה להגיד לי משהו?", פונה הבחור לחברתו. היא שותקת. "כמו מה?", היא שואלת לבסוף. הרקע הסוריאליסטי והשתיקות המוזרות עוד רגע יחלפו עם יציאתו של הבחור מהפריים, ובתוך רגע, המציאות תשתלט על העניינים ונבין שאנחנו בכאן ועכשיו.

המילים, השתיקות והשפה הן חלק משמעותי ב"מדוזות", אחד הסרטים המקסימים שיצאו כאן. הסרט עוסק בשלושה סיפורים, כולם מובלים על ידי דמויות נשיות, ובכולם בא לידי ביטוי המגדל בבל שהוא החברה הישראלית, אבל לא רק. "מדוזות", המנותק מזמן ומקום, מחפש את הקושי ואת היופי של תקשורת בין אנשים באופן כללי.


שרה אדלר ב"מדוזות". בלי לשפוט או לבקר (צילום: יחץ)

בת הים ואני

סרטם הראשון של שירה גפן ובן זוגה הסופר אתגר קרת, שזכה בפרס מצלמת הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן 2007, המוענק ליצירת ביכורים, הוא דרמה קומית שאינה מתאמצת להציג תמונה ריאליסטית של החיים בארץ, ואולי בגלל זה זכה להצלחה יחסית בעולם.

הסרט מספר את סיפוריהם של צעירה אבודה שמתפרנסת מקייטרינג בחתונות (שרה אדלר, "לרדת מהעץ") שאל חייה נכנסת ילדה קטנה ושתקנית שעלתה מן הים; של עובדת זרה שמטפלת באישה מבוגרת וקשת עורף (השחקנית המופלאה זהרירה חריפאי שהלכה לעולמה בתחילת השנה); ושל זוג צעיר שירח הדבש המתוכנן שלהם רק הולך ומידרדר (נועה קנולר וגרא סנדלר). כולם אבודים, כולם מחפשים מישהו או משהו להיאחז בו; את הנחמה – וכן את הקושי – הם מוצאים לבסוף באנשים שסביבם. הים, שנוכח בסרט מתחילתו עד סופו, הוא מוטיב משמעותי בתהליך. לעתים הוא מרשים ויפה, לעתים מאיים. הוא מפגיש בין האנשים, אך מרחיק אותם זה מזה באותה הקלות.

אווירה חלומית

קסמו של הסרט הוא האסתטיקה שלו, שמציירת מצב תודעתי כמעט סוריאליסטי, אף שהוא מתרחש בעולם המוכר לכולנו. הדגש בסרט על הפסקול, על הצילום ועל העיצוב רק מדגישים את האווירה החלומית שנעה בין המוכר למפתיע. שילוב האלמנטים הזה, שאינו שכיח בקולנוע הישראלי - בטח זה של אמצע העשור הקודם - הופך את "מדוזות" לתמונה מפתיעה של החיים בישראל, של הזרמים ושל השוני שמרכיבים את החיים פה; כל זה בלי להציג נקודת מבט פוליטית, מבקרת או שופטת. רק אנשים, פרצופים, מילים ושתיקות.

"הפצעים והפגמים הם מה שעושים אותנו לאנושיים ומעצבים אותנו כבני אדם", אמרה גפן לפבלו אוטין בספרו על הקולנוע הישראלי "קרחונים בארץ החמסינים", "לכן, במהלך הסרט הדמויות צריכות לעמוד מול הפגמים שלהן, להסתכל להם בעיניים ולקבל אותם. לומר 'אולי זה דפוק, אבל זאת מי שאני'". " גיבורי הסרט כולם אבודים, כולם מחפשים מישהו או משהו להיאחז בו; את הנחמה – וכן את הקושי – הם מוצאים לבסוף באנשים שסביבם "

"מדוזות" זכה להצלחה נאה כאשר יצא למסכי הקולנוע בארץ. עוד לפני כן, היה מועמד לעשרה פרסי אופיר בשנת 2007, ובכללם על הסרט, על הבימוי ועל התסריט. הוא היה אחד מהמבשרים של הקולנוע הישראלי החדש שחובק על ידי הקהל העולמי, בצד "בופור" ו"ביקורת התזמורת", גם הם בני אותו המחזור.
הסרט מדוזות יוקרן במסגרת קולנוע לאור ירח בבית אבי חי

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי