בעצם, מלחמה מעמדית

הטראומה שממנה לא התאוששה החברה הישראלית עד עצם היום הזה, וכבר עברו מאז כמעט 70 שנה, היא השואה. וכמו הרבה נפגעי טראומה, היא מספרת לעצמה ולכולם שהכול בסדר, היא ממש חזקה, מתמודדת יפה, הנה תראו את ההישגים שלה, דוגמה ומופת לכל העולם להתאוששות מופלאה. היא כבר תיעדה באופן כפייתי את האירוע, היא מרצה עליו מעל כל במה, היא מנפנפת בו כשזה נוח לה, אבל בהזדמנויות אחרות היא מדחיקה, היא גם קראה המון מחקרים שמסבירים את היתרונות של ההדחקה, הנושא כבר נדוש ואין מה לחדש בו, יש ימי זיכרון טקסיים וזה מספיק, ובכלל מה זה קשור.
הכרזת מלחמה של אלה שיש להם (צילום: פלאש 90)

הטיעון העקרוני הזה איננו חדש. אבל אני רוצה להציג אותו בהקשר הספציפי של הסבב הנוכחי בעימות עם העולם החרדי בישראל. יש לנו היום ממשלה המורכבת מרצף של מפלגות ציוניות-לאומיות, חילוניות ודתיות, שהצליחו, לראשונה זה שנים רבות, להשאיר את המפלגות החרדיות בחוץ, באופוזיציה. ולכן, לראשונה זה זמן רב, נושא הסבב הנוכחי של העימות איזו תקווה להכרעה, לטובת הלאומיות כמובן ונגד החרדים. בכלל, יש בממשלה הזאת שתי מפלגות חדשות המאמינות בתום לב ילדותי שאפשר לפתור בקלות, ממש מחר-מחרתיים, את כל הבעיות הטיפשיות הללו שנתקענו איתן עד כה. המטאטא החדש יעשה פה סדר.

אפשרות של שוויון

אז איך זה שהדגל של ארבע המפלגות המרכיבות את הממשלה – הליכוד ביתנו, התנועה, יש עתיד והבית היהודי – הוא דווקא הדגל האנטי חרדי? לדעתי, ההסבר הוא מעמדי: המשותף לכל הציבורים הללו הוא השתייכותם לבורגנות הישראלית השבעה פחות או יותר, ומנקודת מוצא זו חברו להם יחדיו אורית סטרוק ועמרם מצנע, שני ח"כים מימין ומשמאל המסמנים אולי את הגבולות הרחבים מאוד של סיעות הממשלה בתחום המדיני. אין להם זהות יהודית-ישראלית משותפת, אלא זהות המאורגנת סביב השירות בצבא. הדת שלהם היא המיליטריזם. ה"מיסיון" הדתי שלהם הוא הגיוס לצה"ל, והם יצאו למסע צלב, נושאים את דגל ה"שוויון בנטל", כי שוויון אחר אינו עולה כלל בדעתם. " לבורגנות הזאת אין זהות יהודית-ישראלית משותפת, אלא זהות המאורגנת סביב השירות בצבא. הדת שלהם היא המיליטריזם, והם יצאו למסע צלב, נושאים את דגל ה"שוויון בנטל", כי שוויון אחר אינו עולה כלל בדעתם "

מאז היחלשותו של הציר ה"ממלכתי" של בן גוריון - הזהות היהודית הישראלית שנשענה על פרשנות תרבותית-ציונית של תורת ישראל בנוסח אחד העם ובן ציון דינור וזלמן ארן – קרה לבורגנות הזאת משהו מטריד ביותר: אבדה לה המחויבות לאמירה חיובית כלשהי על זהותה היהודית, מחויבות המתבטאת בתוכנית ליבה של לימודים לדור הצעיר ובמסורות ובתכנים מקודשים ובידיעת הארץ ובקנאות לשפה העברית. וכך נשארה הבורגנות עם זהות המוגדרת על דרך השלילה – "אנחנו לא דתיים". התוכן החיובי היחידי שלה נותר השירות בצבא. וההצדקה היחידה לשירות בצבא איננה הגנה על חייו של עם בעל תוכן ייחודי כלשהו בארץ שבה הוא מסור לפיתוח התוכן הזה, אלא התחזוקה השוטפת של חרדת ההשמדה.

לא רק הגרעין האיראני וחמאס וחיזבאללה הם היטלר; גם עראפאת היה כזה ולמה לא עבאס גם כן וארדואן באותה הזדמנות (אגב, אל תבלבלו אותנו עם יוזמת שלום בת עשור שעליה חתום כל העולם המוסלמי כולל הערבי). ואם שרנסקי כבר עלה ארצה וגם את גלעד שליט כבר שחררו, אז למה לא להציג את פולארד גם כן כאסיר ציון (ולא חשובות העובדות. אזרחי ארצות הברית, כידוע, יכולים גם יכולים לעלות ארצה, ואפילו לשמור על אזרחות כפולה, בתנאי קטן אחד - שלא יהיו מרגלים). לכן גם חשוב מאוד לשלוח את הנוער לאושוויץ, כדי שתהיה לו מוטיבציה לשרת בצה"ל. הפרופורציות אינן חשובות: העולם כולו נגדנו, כל גוי שמותח עלינו ביקורת הוא אנטישמי ותנו לצה"ל לנצח. יהדות השרירים ותו לא.
תסביך השואה החרדי כניסיון להסתגר בתוך שטעטעל (צילום: פלאש 90)

תסביך המיליטריזם השואתי הזה משרת מטרה חשובה מאוד: הוא מחפה על היעדרה של זהות יהודית ערכית תרבותית אחרת, כי בדור ההיי טק חבל לבזבז זמן על לימודי תנ"ך, שלא לדבר על יצירות יהודיות אחרות, כמו משנה ותלמוד וספרות ההשכלה ופילוסופיה יהודית, אז למה לעבוד קשה כשיש לנו פתרון אינסטנט - צה"ל. ויש לזה עוד יתרון: במקום לשבור את הראש על פיתוח זהות משותפת לחילונים ולדתיים, הנה מצאנו את החיבור האולטימטיבי בינינו – דת הביטחוניזם חסר ההכרה והגבולות. כולם לצבא, וחסל. אחר כך נחשוב למה, איזה צבא צריך בכלל ואיך מחנכים חיילים לתפקד במדינה דמוקרטית עם כיבוש מתמשך של עם אחר. זה פרט קטן ושולי. העיקר הטראומה. שנית מצדה לא תיפול.

 
השטעטל כנקמה בהיטלר

והנה, החיבור הקואליציוני הזה סביב פוסט-טראומה שואתית פוגש אצל החרדים באופוזיציה סינדרום אחר במקצת של אותה הטראומה. גם החרדים בישראל סובלים מאותה הבעיה, אם כי לשבחם ייאמר כי הם מצהירים עליה ונוטים פחות להדחיק אותה (כשם שהם מצהירים למשל על סקסיזם כאידיאולוגיה, ואילו הבורגנות הקואליציונית שלנו רואה את עצמה כמודרניסטית לגמרי וטוענת לחפות צחה כשלג בתחום זה. כלומר, מדחיקה). המגמה של המיליטריזם בישראל מתאפיינת במאמץ כביר להפוך את השואה לגבורה פיזית, ואילו המגמה של החרדים היא להחיות כאן אצלנו את השטעטל המזרח אירופי כפי שהיה במאות ה-19 וה-20. "זו הנקמה שלנו בהיטלר", הם אומרים בכל הזדמנות.

אז ראשית, צריך ללדת המון ילדים בלי שום חשבון כלכלי ובלי שום חשבון של תשתיות או כוחות נפשיים או חינוכיים לעמוד בעומס. כדי שזה יקרה, צריך לעשות שני דברים – מחד גיסא, לחנך את הבנות ללדת ללא הכרה כמה שיותר ולא לשאוף לשום דבר נוסף בחיים, ומאידך גיסא, לשכנע את הממשלות לדורותיהן לשלם על ריבוי לא טבעי זה. שנית, צריך להסתגר בשכונות וביישובים שבהם רבה הצפיפות, המסחר הזעיר שולט בכיפה, כולם יחד במעגלים חברתיים המתחברים זה לזה ומתכתשים זה עם זה, כמו כל החצרות החסידיות והמתנגדיות שהיו בעבר באירופה ז"ל. העיקר הוא להרבות תורה ולימודה בכל פינה, חדרים ותלמודי תורה וישיבות קטנות וגדולות והוצאות ספרים ובתי מדרשות. " המגמה של המיליטריזם בישראל מתאפיינת במאמץ כביר להפוך את השואה לגבורה פיסית, ואילו המגמה של החרדים היא להחיות כאן אצלנו את השטעטל המזרח אירופי כפי שהיה במאות ה-19 וה-20 "

וכל זה יצליח רק אם נקיף את הכול בחומה בלתי חדירה נגד כל סוג של התבוללות, לא נלמד עם החופשיים ולא מהם, לא נכיר את עולמם ולא נשתתף עמם, לא נתפשר על הערכים שלנו כי להם הרי אין ערכים ושיגידו תודה על הזכות שנפלה בחלקם לפרנס אותנו ולהגן עלינו, שהרי בזכותנו הם קיימים בכלל. נזכור כי גם בן גוריון הבין את העניין לאשורו: אחרי החורבן הגדול של מרכזי התורה בשואה, חייבת המדינה לטפח אותנו, אוד מוצל מאש שכמונו. וגם כאן הפרופורציות נעלמו; העיקר הוא החריצות האינסופית בהשגת המטרה בכללותה, כמה שיותר יותר טוב, ואחר כך נברר כמה ולמה ואיך בדיוק.

לפני שתאשימו אותי בהכחשת השואה, אומר - היתה שואה לאסוננו, ולעולם לא נתאושש ממנה לגמרי. אבל האם הלקחים שלומדים ממנה שני הצדדים בוויכוח הם ראויים? לדעתי, לא. כי שני הצדדים פועלים בהיסטריה פוסט טראומטית, ולכן שני הצדדים מגזימים. והגרוע ביותר - במקום לפתח מדינה יהודית דמוקרטית שבה חוברים יחד ציבורים בעלי ליבה משותפת וזהויות יהודיות תרבותיות חיוביות שונות, עם חמישית האזרחים הישראלים הערבים, הם צועקים זה על זה מתוך הסינדרומים החירשים של אותה הטראומה.

הצגתי כאן ניתוח פסיכולוגי של היהודים האשכנזים בישראל. עורו המזרחים; אולי מכם תבוא הישועה – יותר רציונליות ופחות טראומה, גם בנושא הילודה, גם בנושא הפרנסה, גם בנושא השוויון בנטל, גם בנושא הביטחוני וגם בנושא הזהות היהודית התרבותית.