שדה של קנצוצים

ט

הִנַּחְתִּי רָאשִׁי בְּחֵיקִי עָטִיתִי חֲשֵׁכָה עָלַי: כָּרַעְתִּי שָׁכַבְתִּי אֶל עַרְשִׂי וְרָאשִׁי בְּשַׂרְעַפִּים קָם: חוֹמֵק כְּשׁוּעָל מִמְּאוּרָתוֹ כְּעוֹף מִקִּנּוֹ פּוֹרֵחַ: לְשַׁחֵר אַחַר חֲלוֹם חֲלוֹם עָבַר וָאֶמְשְׁכֵהוּ: בְּיָדִי קָנֶה רָצוּץ חוּט דַּק עַל בְּלִימָה: מִשְׁקָלִי וְקוֹלִי עָלַי יָדַי וּכְנָפַי מַעֲבִיד: מְרַחֵף קָרוֹב עַד רֵיחַ צוֹפֶה וּמַבִּיט מֵרָחוֹק: זוֹכֵר לְאָחוֹר כְּקֶלַע כַּחַלּוּק לִפְנֵי הִזָּרְקוֹ: שָׁם נִשְׁלַחַת עַיִן לַחֹשֶׁךְ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ: חֲלוֹם נֶעֶזְבָה בִּינָתוֹ יָרְדוּ דְּבָרָיו מֶנּוּ: רָחַצְתִּי בַּחֲלוֹם רוּחִי וְשָׁאַפְתִּי וְנָשַׁמְתִּי יַחַד: הֵקַצְתִּי וּפָקַחְתִּי עֵינַי עֵר וְנִשְׁאָר בַּחֲלוֹם: רָאוּ עֵינַי וְסָמְאוּפָּקְחוּ וְלֹא הֵבִינוּ: נֶעֶתְקוּ מִלִּים מִפִּי וְאֵין לַדָּבָר לָשׁוֹן: אָזְנִי פָּנְתָה אָחוֹר לִשְׁמֹעַ שְׁאוֹן אָדָם: הֶמְיַת יָה שָׁמְעָה רַחַשׁ וְלֹא תַּכִּיר:

(מתוך פסוקים)
זלי גורביץ'. הפוזיציה של ליד (צילום: אפרת מישורי)

איך לדבר על עיפרון?

אפשר להגיד שהעובדה שאנחנו יכולים לדבר על עיפרון ולהבין על מה אנחנו מדברים מעידה על כך שאנחנו בעצם משוחחים – שיש הצלחה אדירה, אבולוציה של שפה ותרבות, שזה מה שאנחנו מלמדים תינוקות: לשוחח. אפשר להגיד שזה הלימוד הכי חשוב. ואפשר להגיד שזה כישלון מוחלט. משום שאנחנו לעד לא מובנים ולעד יש מרחק וזרות וגיבוב. ושני הדברים נכונים באותה המידה.

צריך להבחין לכן בין שיחה לדיאלוג. כל אחד מהם הוא ביטוי מדויק של אספקט מסוים שאין לנו. לשאלת מידת השותפות בשיחה, לשאלה עד כמה יש מגע – אין תשובה חיצונית. דיאלוג ושיחה הם שני אספקטים שונים. הדיאלוג מדגיש את ה"דיא". הוא בוחן איך להעביר לוגוס – איך לעבור? ההנחה היא הנחה של מחסום, של מרחק שיש לחצות. זה עניין של רצוא ושוב. ההנחה כאן היא של פנים אל פנים או תודעה אל תודעה – חוויה של מול. לחצות מגדה לגדה.

היסוד של שיחה, לעומת זאת, הוא לשוח. לצאת לטיול – לא להתעמת. הפוזיציה לכן היא פוזיציה של ליד, ולא למול. אתה ליד מישהו. העברית נותנת לשיחה את האופי הזה, ולא את האופי היווני, שהוא יותר דיאלקטי. גם אלה וגם אלה מבינים את כל האספקטים.

כט

חִידָה וְאֵין פּוֹתֵר וְלֹא פִּתְרוֹן לָהּ: עָמֹק וּמִתְגַּלֶּה כְּעֵין גָּרוֹן לָהּ: גָּרוֹן אֲשֶׁר לוֹחֵשׁ עֲלֵי שִׁבְרוֹן לָהּ: אוּלַי כְּעָב נַפְשָׁהּ וְאַךְ חָרוֹן לָהּ: חֻלְיָה בְּתוֹךְ חֻלְיָה וְזִכָּרוֹן לָהּ: חַיָּה לְלֹא תּוֹרָה וְאַף יִתְרוֹן לָהּ: שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ חִידָה וְאֵיךְ אָרֹן לָהּ: אָעִיר וְגַם אָשִׁיר בְּלִי כִּשְׁרוֹן לָהּ: מֵהִין אֲבָל מַמְתִּין בְּחִוָּרוֹן לָהּ: כִּי אֵין וְלֹא יִהְיֶה לְמִי פִּתְרוֹן לָהּ: זוֹכֵר וּמִתְעוֹרֵר לְתוֹךְ חֶסְרוֹן לָהּ: לָעַד אֲנִי רָדוּף בְּשִׁכָּרוֹן לָהּ:

(מתוך פסוקים)

מה עושים עם הו ואוי וטראח ובום?

מה שמעניין אותי הוא מה קושר את השירה לשיחה: למה היא פורשת משיחה כדי לכתוב? איך היא מחזירה את עצמה לשיחה או את השיחה לתוכה, והיא בכל זאת שירה ולא שיחה? שירה היא אנטי שיחתית כי היא לא תלויה במה שייאמר אחריה. היא סופית. שיחה לעומתה היא תמיד אינסופית. שיר, אין לך אפשרות אלא לחתום אותו – אחרת הוא לא יצירה. שיחה היא תמיד באמצע. לעד באמצע. גם אם יש בה סגירות – הסגירות היא זמנית, ולכן עולה תמיד הברכה – להתראות, להשתמע – הבטחה להמשך. בשיר אין שום הבטחה להמשך. העניין הוא לקרוא אותו עוד פעם. " שיר, אין לך אפשרות אלא לחתום אותו – אחרת הוא לא יצירה. שיחה היא תמיד באמצע. לעד באמצע. גם אם יש בה סגירות – הסגירות היא זמנית, ולכן עולה תמיד הברכה – להתראות, להשתמע – הבטחה להמשך. בשיר אין שום הבטחה להמשך. העניין הוא לקרוא אותו עוד פעם "

יש עוד דבר שקושר את השירה לשיחה, והוא החשיבות שיש בשירה לדיבור, וכיוון שמדובר בדיבור – מדובר בג'סטה, וכיוון שמדובר בג'סטה – מדובר בגוף, וכיוון שמודבר בגוף – מדובר בריקוד, בקצב, במופע, בביצוע, בשעשוע. בג'סטה לכן קורים דברים שהם גם יומיומיים וגם מקבלים משמעויות חדשות בתוך השיר – הכול נפתח עוד פעם. ולכן יש טכניקות בשירה כדי להדגיש את הג'סטה. והג'סטה נהיית עצמאית, לפעמים, והופכת להיות המוזיקה, הריקוד עצמו, ומזכירה לך ממה שיר עשוי. וזאת, למרות שהשירים שאני כותב מדויקים מבחינת המהלך הרגשי. אין דיבור מיותר. אם הוא מיותר – אז זה מופע של המיותר. כתבתי פעם מאמר שנקרא "גבבה עברית" על כל הגבבות התקניות של השפה: הו ואוי וטראח ובום, שהן חלק חשוב של השפה, שהן חלק ממחוות הדיבור, ואם אתה לא יודע אותן, אתה לא יודע עברית.  

למה לעשות קונצים?

בגיל עשר, בבית הספר העממי, בשיעור חקלאות, עמדתי עם חברים בחצר, גרפנו ועדרנו וצהלנו והשתובבנו ועשינו רעש. רות המורה לאנגלית הציצה מחלון הכיתה בבניין ואמרה לי: "למה אתה עושה קונצים?". עניתי לה מיד: "אני לא מקנצץ!". היא התפוצצה מצחוק, ופתאום שמתי לב שקרה כאן משהו - עליתי על בדל לשוני – על משחק בלשון שהיה מצחיק ושהצליח בעצם לעקור את הכעס. אפשר באמצעות קנצוץ לפייס ואפילו להביא את המורה לידי צחוק. קורה כאן משהו שלא ידעת שהוא קורה לך, ולפתע הוא חוזר אליך. במובן מסוים – זה משנה הכול.

בעצם, עם הזמן, זה הופך להיות חזות הכול. חלקים נכבדים של מה שמתרחש ורוחש בחוץ או בפנים תלויים ביכולת להגיד אותם. להגיד אותם לעצמי. לדייק אותם. לזמר אותם. לקנצץ אותם. להביא אותם אל הקצה שלהם. וזה כבר שעשוע רציני מאוד, שהרצינות שלו, בגלל ההשפעה שלו על החיים, על היומיומי הזה, הופכת לשדה שבתוכו יש קנצוצים.

מגיל צעיר מאוד, שש או שבע, לא הספיקו לי שמות האנשים – לכולם המצאתי שם. לאחי עומר, שהיה אז בגן, המצאתי שיר ששרים עד היום –  "עומזי הפזיזי הוא חבר בגן הצימוקים..." היה משהו, מעין צורך ילדותי, כמו אובייקט המעבר של וויניקוט, שהתעורר בי לשיר את זה, להמציא, לפזם, לגלגל בפה. לאימא שלי אני קורא עד היום בשם חיבה שהמצאתי לה אז, ולחברים שלי ולאשתי ולילדים שלי. " השלב הסופי – והוא המעניין – הוא זה שבו השפה משתלטת עליך. אתה כותב. עם השנים באה הקלות של הכתיבה, השחרור של העננים שיש בראש: הם שטים והולכים ומתפזרים ומתקבצים. עם הזמן נוצרים לך שמים משלך "

מצד אחד, זה סוג של עריצות; מצד שני, זה גם משחק ושעשוע. יש בזה הרבה צדדים. מגיל צעיר יש משהו בלשון אצלי שהופך להיות לאמצעי, לחומר שבאמצעותו אני חי או יוצר או מרגיש. ברגע שאני מופיע לפני קהל, ואני אוהב לקרוא שירה לפני קהל, אתה חש בזה. יש משהו בקול של השירה שאינו בלעדי – הוא יכול להוסיף ויכול לגרוע. שירה יש בה צד של פרפורמנס, של ביצוע, ואני אוהב את ההשתתפות של הגוף, את הרחש של המדיום. את הגרגיריות של הקול, שהיא לא במילים עצמן.

טו   

שְׁמֹטוּ כֻּלָּם שְׁמֹטוּ אָדָם עָלֶיךָ שְׁמֹט: שְׁמֹט כְּתֵפֶיךָ וְאַפֶּיךָ שְׁמֹט גַּאֲוָתֶךָ: שְׁמֹט אֶת מְעִילְךָ וּשְׁמֹט תַּחְתָּיו גֵּוֵךָ: שְׁמֹט אֶת הַסִּפּוּר אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אוֹדוֹתֶיךָ: שְׁמֹט רָאשְׁךָ בִּפְנֵי חֲלוֹמֶךָ:שְׁמֹט אֶת הַשָּׁמַיִם אֶת הַשְּׂמִיכָה אֲשֶׁר עָלֶיךָ: שְׁמֹט אֶת חוֹבוֹתֶיךָ וְאֶת כָּל חֶשְׁבּוֹנוֹתֶיךָ: שְׁמֹט אֶת חֲלוֹמְךָ אֶת עֲבָרְךָ וַעֲתִידֶךָ: שְׁמֹט אֶת מִגְדָּלֶיךָ אֶת דְּגָלֶיךָ וְאֵלֵיךָ: שְׁמֹט אֶת שִׁפְלוּתְךָאֶת כְּפִיפוּתְךָ אֶת שִׁטּוּטֶיךָ: שְׁמֹט אֶת הַשֵּׁמוֹת וּשְׁמֹט אֶת הַדְּמוּיוֹת: שְׁמֹט אֶת עַצְמְךָ וְעַל מַצָּע אֶת אֵיבָרֶיךָ: שְׁמֹט כְּשֵׂעָר דַּעְתֶּךָ יִגְלְשׁוּ כְּצַמּוֹת מִשְׁפָּטֶיךָ: כְּבֵדִים וְקַלֵּי-מִשְׁקָל מֻנָּחִים עַל צַוָּארֶיךָ: שְׁמֹט גַּשְׁמְךָ לְאִטֶּךָ שְׁמֹט עַד לֹא תִּשְׁמֹט: אַל תֹּאחַז אַל תֵּאָחַז בִּדְּבָרֶיךָ וְנִחַמְתָּ עַל מוֹתֶךָ:

(מתוך פסוקים)

מתי נוצרים לך שמים?

השירה בנויה על רגע. רגע אומר רגיעה וגם סערה. שלווה ומערבולת. בחטין דיבר על ההבדל שבין פרוזה לשירה. בשירה אין הרבה קולות, ולכן הפרסונה של המשורר חשובה - הדיבור שלו, השיחה שמתפתחת, שהיסוד שלה הוא יסוד של אלתור. תמיד יש הפתעה. אתה לא יודע מה ייאמר. שיחה זה איך אתה מדבר את החיים, איך אתה מתייחס לאנשים.

יש כאן שני שלבים. האחד הוא שאתה מנסה להשתלט על השפה - ללמוד לדבר ולשמוע – וזה במובן מסוים קורה כל החיים. כל הזמן אתה עושה אקספרימנטים על מילים. שפה זה דבר ענק וגדול ושייך לאחרים שיודעים לדבר אותה ואתה לא יודע לדבר אותה ולומד לדבר. זה לוקח הרבה שנים ללמוד לדבר. זה קשור בכך שיהיו לך סוגים שונים של דיבורים, כמו מלתחה, שאתה למד להשתמש בה, ואחר כך מוסיף שפות זרות. ואחר כך אתה יוצא ללמוד, ללמד, להרצות, לטעום דברים, לקרוא שירה. אתה חייב ללמוד לדבר. אתה לומד לדבר כמו ישעיהו. כמו שיר השירים. כמו ביאליק. אתה עושה דיגומים – כמו פסנתרן. אתה צריך להכניס את זה. אתה לומד להיות מאסטר. להיות וריטואוז.

אבל זה לא השלב הסופי. השלב הסופי – והוא המעניין – הוא זה שבו השפה משתלטת עליך. אתה כותב. עם השנים באה הקלות של הכתיבה, השחרור של העננים שיש בראש: הם שטים והולכים ומתפזרים ומתקבצים. עם הזמן נוצרים לך שמים משלך. מרחב שבו העננים שלך יכולים לשוט. והחוכמה הגדולה היא ליצור רקע, שדה, חלל, שבתוכו אפשר להתחיל לזוז. ואף על פי שהעניין הוא אותו עניין, מבחינה זו, זה שינוי גדול מאוד.