עוד יום במשרד

עוד יום מתחיל. אספרסו, קצר, כפול, משולש, אמריקנו, הפוך, אדוויל, חצי ליטר דיאט קולה, עוד ליטר, רד בול, רד ליין, מונסטר, עוד אספרסו, אדוויל, עוגייה עתירת שוקולד, ועוד אחת, סיגריית צהריים, סיגריה בערב, סיגריה שאחרי העבודה, עוד סיגריה, פסטה קרה מאתמול, מיץ תפוזים, עוד אדוויל, פרוסת לחם משלשום, נס קפה, כוס וויסקי זול, עוד סיגריה, שינה קצרה, יום על הרגליים, עייפות, כעס עולה, סיגריה, רגיעה קצרה, שינה טרופה, עוד מכירה, עוד מכירה, עוד ספיץ' שנגמר בלא כלום ועוד אחד, שעתיים יבשות, עוד שעה מתה, מכירה, אבל קטנה מדי, אבי עובד איתי היום או אולי תמיר, נועה, לימור, רועי, מיכל, איתי, או מיטל, עידן אוסף אותי, אורי מחזיר למגורים, עוד יום של פחות מ-200, ככל הימים, "עוד תעשה הרבה יותר" אומר הלל, אומר אורי, אומרת אילת שבאה לביקור, אומר עידן, אומר אבי, אהוד לא אומר דבר, הוא נוהג, גם אבי, גם אמנון, גם אני, גם הלל, עוד מכירה, הפסקת סיגריה אחרי ביקור בסטארבקס, נסיעה בעיניים אדומות, נלחם בעייפות ואוחז את ההגה בשארית הכוחות, מנסה להקפיד על עשר ועשרה, ימי גשם חולפים ועוברים, כמו שומרי הקניונים, כמו שאר הישראלים, כמו עוד לקוח ועוד אחד ועוד סירוב ועוד אחד.

הגרייט מול במילפיטס. השקר האמריקאי

 הימים ממשיכים לעבור, והסיפוק רחוק, העבודה קשה, הרגליים כואבות, השינה לא מספקת, אין מספיק אנשים בקניון. "זה אתה שלא מוצא", אומר מי שאומר, עוד נסיעה בספסל האחורי עם לימור אוחזת בכף ידי, שוב הקרבה החמימה, מבטיחה ולא מקיימת, שוב גופה נדחק אל גופי על המושב האחורי. הקפה והסוכר כבר נטשו את גופי, מותירים אותי סחוט. אגלי הזיעה שהופיעו קודם על מצחי התאדו. אני מרפה את שרירי ידי הימנית, והיא נוחתת, באופן בלתי נמנע, בחיקה של לימור שלצדי. לפחות זה.

 

עוד נהיגת בוקר וכמעט תאונה ברמזור האדום, עוד לקוח ועוד אחד שעומד עכשיו בתור, עוד שעתיים מתות ושיחות על קושי והרגל, פניהם של העוברים והשבים הופכים לבליל של צורות, צבעים ותירוצים מתחמקים, העגלות והקניון הפכו להרגל, לשגרה, לסיוט מתמשך. שוב חוזר אל הגרייט מול, כאילו כלום לא קרה. עוד כאב בטן ועוד סיגריה וקפה כדי להקל אותו. נסיעה חזרה למגורים, מאחור עם מיכל, היא נשענת לאחור ונרדמת. נסיעות חזרה שאני נוהג בהן, לעתים כל כך עייף שכבר אינני רוצה להשאיר את עיניי פקוחות, אך הכביש מותיר אותי ער למרות רצונותיי הפשוטים. רגע של הקלה כשאני חולץ את נעלי בסוף עוד יום עבודה.

 

לא גזענים. מוכרנים

סן פרנסיסקו איננה אלא שלושה מקטעי רחובות בין מגרש החניה למרכז הקניות והמטריאון, מילפיטס איננה אלא ירידה מהכביש המהיר אל הגרייט מול. הכול איננו אלא רקע חיוור לקניונים, הקניון איננו אלא מערכת תמיכה ברגעי המכירה, רגעי המכירה הם המציאות, וכל זמן אחר, כל מקום אחר אינו אלא מערכת התמיכה האפרורית של רגעים אלו, או בעצם, אינו אלא טעות מצערת.

 

אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה כדי ללכת לקניון ולקנות. הם נותנים כסף לנשותיהם, לבניהם ולבנותיהם כדי שייגשו אל העגלה הסמוכה למקום מגוריהם ויקנו כרית ארומתרפית. מי הוא זה שלא ירכוש כרית? מי אמריקאי ושכל בקדקודו ואין באחד מארונות ביתו כרית המתחממת בתוך חצי דקה בלבד במיקרו? והיא גם מתקררת ושומרת על קור עד 45 דקות ומסייעת לרפא את מגוון הבעיות הזה שאתה רואה כאן על שלט הקרטון שזה עתה הצבתי מול עיניך. מי הוא זה שיאזין לנאום המכירה מלא הרגש של איש המכירות ויאמר לא? או בפעם אחרת, שלעולם לא תגיע. " "תפציץ, הוא יפני". "עם ההודים אל תתעסק, יוציאו לך את המיץ", "אל תציע גבוה מדי למקסיקני". אנחנו לא גזענים, אם חשבתם. אנחנו אנשי מכירות "

 

אסייתים, מקסיקנים והיספנים אחרים, שחורים, סינים, פיליפינים, קוריאנים, טאיוונים, יפנים, וייטנאמים, הודים ועוד ועוד ועוד - זהותם האתנית חשובה מאוד מבחינה כלכלית גרידא: "תפציץ, הוא יפני, אבל עם ההודים אל תתעסק; יוציאו לך את המיץ". "אל תציע גבוה מדי למקסיקני". אנחנו לא גזענים, אם חשבתם; אנחנו אנשי מכירות. אנחנו מסיקים מסקנות מהירות, יעילות וכלכליות שמבוססות גם על כמות פיגמנטים וגם על אורך העניבה של הלקוח, או על היעדרה.

 

אמת הנובטת מתוך שקרים

בוקר, בקניון הזה הקרוי 'הקניון הגדול', דה גרייט מול בשפת בני המקום. בית מקדש של צרכנות ואין בלתו. כל קניון הוא כבמה לקורבן. זה בית המקדש, בית המטבחיים של תרבות המתגלגלת בדולרים מיד ליד, מהחנויות ואליהן, בדמות מתנות לחג המולד שאיש איננו צריך. איש המכירות הוא כהן הנושא על גופו את מכאובי המכירה למען הרווח וההפסד הכספי של דת זו.

 

הרבה עגלות יש כאן בקניון. מדברים על כך שיש עוד עגלה של כריות שלא ברור היכן היא. יש ארבע או חמש עגלות של דד סי, אותה כמות של מיישרי שיער, שתי עגלות של שלג מלאכותי, שלוש של מושן פיקצ'רס – תמונות צבעוניות שעליהן אורות מרצדים ונעים. יש אפילו עגלה שבה מוכרים סרטנים ששריונם הוא שריון חלזון שעליו מצויר ציור שבוחר הלקוח.

 

הגרייט מול שוכן בעיירה תעשייתית למהדרין ששמה מילפיטס. הנוף ברובו כבישים, מסילת רכבת, מוסכים, מפעלים ובתים עלובים, ומובן שגם שלטי פרסומת. הכיעור כפצע פתוח בגופו של השקר האמריקאי החושף את האמת כשהיא מעורבבת בשקר המנסה להסתירה; האמת הנובטת מתוך השקרים. השקר הוא מעטה הפלסטיק מעל הכיעור. הכיעור מתפרץ וחושף את השקר במערומיו. השקר הפך כבר כל כך בוטה וברור שאי אפשר להסתירו. הוא חושף את האמת, שהיא הבדידות, היא הבריחה לכל מקום אחר, היא כאב האבדה.

 

כל עניבה – סוכן פדרלי

מישהי מגיעה ורוצה להחזיר את שקנתה, טוענת שהיא אלרגית לאחד מהעשבים. פריחה אדומה כיסתה את כל גופה רק לפני יומיים. לימור חושבת שהיא משקרת, אנחנו נלחצים, מתקשרים להלל, אין תשובה. בינתיים לימור עוצרת מישהו. היא מתחילה במכירה ומגיעה איתו לקופה עם זוג נעלי בית. היא כבר רשמה קבלה, וההיא מתחילה לצעוק לעברו שלא יקנה, שזה מוצר גרוע והם לא נותנים להחזיר. היא מאיימת שתפנה להנהלת הקניון אם לא ניתן לה את הכסף. ההוא בורח, לא קונה.

 

אי אפשר להשאיר את זה ככה. אנחנו נותנים לה את הכסף בחזרה ומנסים לחזור לעבוד. האנרגיות הופכות אפורות כהות ולא נעימות. תחושת מרירות עומדת באוויר, ואין מקום לדבר מלבד הפחד, לפחות עד המכירה הבאה. אני גמור. אני לא שם לב, אבל ביום המתיש הזה על העגלה בגרייט מול גם לימור גמורה, יותר ממני.

 

הולך לעוד סיגריה וקפה, חוזר קופצני מעט יותר אך גם כבד בהרבה. אני לא מרגיש טוב. מתחיל לחשוב לחתוך את היום הזה - ממילא לא יהיה היום כסף. אני חושש מכל מבט של שומר, מכל איש עם עניבה החולף לצד העגלה, חושש מהם ובטוח שהם מביטים בי. איזה שוטר שעבר כאן עכשיו יבדוק לי את הניירות ויעיף אותי בחזרה לארץ. אני די בטוח שזה מה שיקרה. כל איש בעל עניבה הוא סמנכ"ל פיתוח בחברת הייטק פה בעמק, או אולי סוכן פדרלי במצוד אחר שב"חים?

 

לימור מתקשרת אל הלל ומבקשת פינוי מהמקום. היא לא מסוגלת לעמוד יותר על הרגליים. העיניים שלה אדומות והרגליים מלאות סימנים כחולים וסגולים. היא לא מוכרת, היא מרגישה לא טוב. אם רק הייתי חושב על זה לפניה, אולי הייתי מתקשר בעצמי. עידן לוקח אותה משם.

המרחב מתחלק לשניים, אזור המכירה וכל מקום אחר; הזמן מתחלק לשניים, זמן פתיחת הקניון וכל זמן אחר. מכיוון שאיש המכירות יודע שכל דבריו הם בגדר אמת ושקר באותה המידה בדיוק, מסיבה זו הוא מבין ויודע שדברי המנהלים, שדברי חבריו, שדברי הלקוחות, שדברי הנהלת הקניון, שדברי שאר הישראלים, למעשה, דבריו של כל אדם הם בגדר אמת ושקר באותה המידה בדיוק.

 

אמריקה קיימת כחלום

איש המכירות מוכר; זו מהותו. הוא כבר איננו אדם, איש המכירות איננו אלא איש מכירות.

האנשים בקניון אינם מעניינים, הקניון עצמו איננו מעניין, גם הוא עצמו חסר כל חשיבות. רק רצון הלקוח קיים, והלקוח לעולם ירצה לקנות. כמות הלקוחות איננה ממלאת תפקיד במערך הסיבות והתירוצים שאיש המכירות מכין לעצמו לפני או אחרי שעות פתיחת העגלה.

 

איש המכירות מסוגל לחלץ את האמת מתוך השקר ואת השקר מתוך האמת. איש המכירות, גם כשיאמר אמת, ישקר וגם כשישקר, יאמר אמת. איש המכירות מבין כי השקר והאמת איבדו את חשיבותם במציאות הסובבת את העגלה. האמת איננה, השקר איננו. רק המכירה ישנה.

איש המכירות לא יתרגז כשישמע את השקר הבוטה ביותר, אפילו לא יפנה את תשומת לו של בן שיחו לכך שהוא מודע שכרגע ממש משקרים לו. האמת והשקר אינם רלוונטיים; חשובה רק המכירה. רק השורה התחתונה בסוף היום הכתובה על המעטפה, רק היא חשובה, וגם שורה זו עלולה להתעוות בתלוש המשכורת הבא, במעטפת הדולרים הבאה. " הסיגריה שאחרי לא העירה אותי, אלא עייפה אותי עוד יותר. הרגשתי את ריח הסיגריות הישנות מחולצתי וראיתי את כתמי האבק של השבוע האחרון על מכנסיי. הרגשתי מזוהם ועלוב, מלוכלך וקטן, עייף וחיוור "

 

אמריקה איננה קיימת אלא כחלום, כסיפור, כפרקים בתוכנית טלוויזיה. האמריקאים אינם בני אדם אמיתיים, ולכן אין להתחשב בדבריהם. הקבצן יכול לקנות במאות דולרים והאיש עם חליפת שלושת החלקים יאמר שאין לו כסף. ההומו יקרא לאשתו, לילד בן השש יהיה כרטיס פלטינה. שעת הסגירה תידחה בגלל לקוח מזדמן, שעת הפתיחה תוקדם מסיבות שאינן ברורות לעולם. ההבטחה לשיבוץ תשתנה בחצות הלילה שלפני יום העבודה, וממילא את השיבוץ תקבל בערך בשעה הזאת. חייך הופכים לתלות אינסופית במכירות היום שעבר והיום שיהיה. על קניית המוצר הקטן תיתן ללקוח הנחה במוצר הגדול, כיצד? אין איש שבאמת תמה על כך - השאלות הללו כמעט לעולם לא יעלו במעמד המכירה הקדוש, כאשר כרטיס האשראי כבר מונח בידו של איש המכירות. הוא נציג המכירה כאן, במרחב זה.

 

שאלות יכולות לעלות רק בשל חוסר ההבנה של חשיבותה של הקנייה וחשיבותו של איש המכירות. השאלות יעלו מכיוון שבחשיבתנו המקובלת איש המכירות והלקוח הם קודם כול בני אדם. הם היו ויהיו בני אדם, אך ברגעים אלו אינם אלא איש מכירות ולקוח.

 

במעמד המכירה התגובה לכל פרט מחייו של הלקוח איננה אלא הנהון או ניסיון לדחיפת מוצר נוסף. כל שאלה מצד הלקוח תמיד תזכה בתשובה שמשמעותה מכירה או מכירה גדולה יותר, כל הבעיות יהפכו ליתרונות, והמחיר - המחיר תמיד יהיה מחיר מבצע חסר תקדים, ובעיני הלקוח, או שאין זה משנה כלל או שהוא לעולם גבוה מדי. המכירה הינה העובדה היחידה ביקום זה, בקניון. סיבתה לכאורה היא הצורך, אך הצורך התגלה לאחר תחילת המכירה. כיצד נוכל עתה להניח שהצורך הוא סיבת המכירה? יהיה זה חוסר הבנה בסיסית במושגי סיבה ומסובב. מובן שהמכירה היא היא סיבת הצורך וברור כי הצורך איננו אלא תירוץ המכירה.

 

הנפילה, רק גלות

המתבגר המקסיקני עובר ליד העגלה, בחולצה צהובה וזוהרת, מכנסי שלושת רבעי וכובע זהוב נוטה הצידה. "בוא, תראה", והוא ניגש ורואה, שומע על יתרונות הכרית לאזור הכתפיים והגב התחתון, ריח המנטה שישחרר את נשימתו. "אולי לאימא שלך? אולי לאחותך?", אני שואל, והוא חוכך בדעתו. הלבנדר מוצא חן בעיניו, והוא שואל אם יש לי סיגריה. כן, בבקשה, אני חושב שזה שווה את זה. "אבל תעשה לי הנחה", אומר הוא, "אני יכול את שני אלו שרצית ב-50", הוא ממשיך לעמוד מולי, מעביר משקל מרגל לרגל ומניח את הסיגריה מאחורי אוזנו הימנית. ידיו נעות בעצבנות, והוא שואל אם אפשר ב-20 את שניהם, ואולי מתנה.

 

"אחד מהם ב-20, יש מצב", אני חושב שאם כבר השקעתי זמן, שלפחות יקנה, גם אם רק ב-20. "אבל זה יקר לי מדי. אני רוצה בפחות". אני מציע אחד מהם בעשרה, עשרה דולרים הוא המינימום שמותר לי לתת על המוצר הזה, אני מזכיר לעצמי. הנייד שלו מצלצל, והוא מדבר ליד העגלה.

 

לא יודע אם לנסות לעצור מישהו אחר, ובעצם, ממילא הקניון לא משופע באנשים היום. "טוב, אני לוקח שניים בעשרה דולר", אומר, ותנועות ידיו עצבניות. אני מסרב ואומר שאפשר אחד. הוא מסכים, ובקופה לא מוכן לשלם. אני ממשיך להפציר, שואל ומבקש, מציע צבע אחר. רגע של תסכול הוא הרגע שבו בקופה מתרסקת העסקה. אך בבוקר כזה אין לצפות ליותר מדי. המקסיקני שם מחדש את הכיסוי הזהוב על שיניו ופונה לדרכו.

 

אחרי שלימור עזבה, שתיתי עוד כוס קפה ואמרתי לעצמי שאני יכול להצליח לצלוח את היום הזה בהצלחה רבתי, אבל לאחר כשעתיים נוספות של עמידה חסרת תועלת כלכלית, כשאפילו לפנות אל הלקוחות אינני מסוגל, הבנתי שאני חייב לאכול משהו. הכאב בבטני היה עתה כאב הרעב. קניתי איזה כריך והתחלתי ללעוס אותו, לאט ותוך מאמצים רבים. את טעמו לא הרגשתי; הכול היה כעפר בפי העייף. הסיגריה שאחרי לא העירה אותי, אלא עייפה אותי עוד יותר. הרגשתי את ריח הסיגריות הישנות מחולצתי וראיתי את כתמי האבק של השבוע האחרון על מכנסיי. הרגשתי מזוהם ועלוב, מלוכלך וקטן, עייף וחיוור. הרגשתי את בטני הרכה ואת רגלי העייפות, לא היה לי כוח להרים את ידי, ועיניי היו חצי עצומות. קשה היה לי לדבר. אבל המשכתי לנסות. לא באמת הבנתי מה קורה סביבי. מסך ערפל ועייפות הקיף אותי, הופך את העולם לזמזום. בשעה חמש התיישבתי על הכיסא, נכנע סוף סוף ליום הזה. מתרסק. עצמתי את עיניי, הנחתי את ראשי על העגלה והפסקתי את כל מה שעשיתי ואת כל מה שעוד יכולתי לעשות.

 

זמן עבר, ואחרי שעבר, כתם צהוב-לבנבן, כצבעי מדי אנשי הביטחון של הקניון, מגיח מול עיניי, יורה קולות שאולי משמעותם פקודה, אך זו שפה שאני כבר אינני מבין. יד מושטת אל כתפי, מרים את ראשי לאט כדי לראות כמה כתמי צבע סביב הכתם המרכזי, יד נוספת מושטת לכתף השנייה. "קום, באתי לקחת אותך", אומר מישהו, בשפה הנכונה: בעברית. אני נותר לשבת ובוהה בחלל בלי לראות דבר ומבלי שאוכל להבין אפילו מילה אחת הנאמרת לי. הידיים מטלטלות את גופי רק כדי שהאנשים, שבשבילי אינם אלא כתמי צבע, יוכלו לראות אותי מתעוות, מתכופף ומקיא. אחד מכתמי הצבע צועק בשפה הבלתי מובנת. לי הדבר איננו ידוע, אך כרגע טינפתי את נעליו הטובות ביותר של מנהל האבטחה בקניון זה.

 

ידיים מרימות את גופי ונושאות אותי אל מגרש החניה. אני מנסה להשתמש ברגליי, ולא ברור אם אני צועד לפי קצב כתמי הצבע או מדווש למחצה באוויר או אולי בכלל רגליי נגררות על הקרקע אין אונים.

 

בקבוק המים נשמט מידי, ואיש איננו טורח להרימו. תודעתי מכובה, רגליי פסקו מלנוע. מושלך אל הספסל האחורי, חגורה נכרכת סביב גופי, הולמת את דרישות החוק. 

Model.Data.ShopItem : 0 6