מה יכול להיות טוב ברבנות הראשית?

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות מבטאים אינטואיציה מוסרית בריאה, ועם זאת, קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. כיצד? לו יילקח ממנו הכוח הביורוקרטי המונופוליסטי

באמצע יוני חוקק הדוּמה, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שני חוקים שפגעו פגיעה קשה בזכויות האזרח והאדם במדינה. הראשון: איסור על הפצת חומר הנוגע להומוסקסואליות, או במילותיו של החוק, "פרופגנדה הנוגעת ליחסי מין לא מסורתיים". החוק עבר פה אחד, 436 נציגים בעדו, ללא מתנגדים, והעובר עליו צפוי לקנס כספי. החוק השני אוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", והעובר עליו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. סגן יו"ר הדומה, סרגי זלזניק, הדגיש במיוחד את הצורך לקבוע עונש בחוק למעליבים את רגשות הדתיים בבלוגים וברשתות חברתיות.
 


אדמונד ברק. ליישם כיום את הגותו
שני החוקים, שהתקבלו סופית בחתימת הנשיא פוטין בתחילת החודש, מחזקים מאוד את מעמדה של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, שבפועל משמשת כדת הנבחרת ברוסיה וכגוף הדתי הממלכתי במדינה. מאז שפוטין עלה לשלטון, התהדקו היחסים בין המשטר לכנסייה, והחוקים שעברו כעת נותנים תוקף משפטי לסימביוזה הבלתי קדושה הזאת. השלטון כיום מפלה לרעה, ולפעמים ממש מדכא ומכחיד, זרמים דתיים אחרים (נוצריים ושאינם נוצריים), והכנסייה מצדה מעניקה למשטר גושפנקה דתית רשמית, הילה שמרנית-פטריוטית ולגיטימציה בעיני האל ומאמיניו.

 

האם זה גורלו ההכרחי של כל גוף דתי, דהיינו, להיות עזר לכוחות הדיכוי וההשתקה? אני מאמין שלא. עד לפני 20 שנה, כלומר עד נפילת ברית המועצות, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעצמה היתה גורם שנאבק למען ליברליזם וזכויות אזרח, וכחלק מפעולותיה נגד השלטונות, כמה מאנשיה אף נאסרו והוגלו. אז מה קרה במעבר לסמי-דמוקרטיה הרוסית? כמובן, הכנסייה צברה כוח. וכוח, כידוע, משחית.

 

וזאת טענתי הראשונה: הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההידרדרות לכדי מערכת דכאנית ומושחתת מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבלת לידיה עוצמה פוליטית.

  

אפשר גם אחרת

ואפרופו מערכות דכאניות ומושחתות, הבה נדבר על הרבנות הראשית לישראל. לרבנות הראשית השפעה לא מבוטלת על חיי אזרחיה היהודים של המדינה, והיא כידוע לא משתמשת בו בצורה נאורה יותר מדי. דכאנותה של הרבנות הפכה זה מכבר לעניין כמעט מובן מאליו, וכאשר הרב הראשי במעצר בית, ברור לכולנו שמבחינת תדמיתית ומהותית, מצבה בכי רע.

 

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות הם רבים, ואין ספק שהם מבטאים לא רק תחושת מיאוס כללית מהממסד המסואב הזה, אלא גם אינטואיציה מוסרית בריאה. וכי למה למדינה לממן את כל הגועל הזה? עם זאת, לדעתי, קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. הציר שסביבו תפקוד הרבנות הראשית יכול להיגזר לשבט או לחסד הוא, כאמור לעיל, מידת הכוח שיש לה והשפעתו על הציבור היהודי בישראל. " הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר, הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההידרדרות מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבלת לידיה עוצמה פוליטית "

 

וזו, אם כן, טענתי השנייה: רבנות ראשית לישראל יכולה להיות גוף חיובי, לו רק יילקח ממנה הכוח הביורוקרטי המונופוליסטי. את כפיפותם של אזרחי ישראל לרבנות בענייני נישואים, כשרות וקבורה יש לבטל. קודם כול מפני שחופש דת הוא עניין עקרוני ובסיסי בדמוקרטיה. שנית, מפני שזה מה שיכול להציל את הרבנות. רק רבנות ללא כפייה תהיה מסוגלת לשקם את הלגיטימציה הציבורית שלה, לנקות את אורוותיה, לשדד את מערכותיה ולהתחיל להיות גוף שרלוונטי למשהו לבד מהתנשאות דתית ורודנות כופה.

 

בלם בפני פזיזות

אני יודע מה אתם חושבים: נניח שהרבנות לא תהיה כפויה עלינו, תשקם את הלגיטימציה שלה ואפילו תנקה את עצמה משחיתות ומנפוטיזם – איך היא בדיוק תהיה רלוונטית למשהו? הרי בסופו של דבר, עדיין יהיה מדובר בגוף דתי-ארכאי שאינו מעודכן בצורה אומללה בהלכות העולם המודרני, לא? ובכן, במובן מסוים כן, אבל אולי דווקא בזה יהיה כוחו. לדעתי, אם הממסד הדתי נטול כוח פוליטי, הוא יכול להיות רלוונטי בכמה וכמה מישורים: הוא יכול לאזן את הכוח של המערכת הפוליטית, הוא יכול למתן מדיניות פזיזה וחסרת אחריות והוא יכול (וחייב) להשמיע ביקורת כלפי הממשל. כדי להבין כיצד, אביא כמה אבחנות בנושא בשם אדמונד בֶּרק, ההוגה השמרני המפורסם מהמאה ה-18.

ללא ממסד דתי, כלומר כממסד אידיאולוגי יחיד, המערכת הפוליטית, או "המדינה", עלולים להפוך לקדושים בפני עצמם. ממסד דתי לצד הממסד הפוליטי מאזן את התשוקה לתפיסת הממסד הפוליטי כמורם מעם, כאלוהי "

 

ומה עם השמעת ביקורת מצד הממסד הדתי כלפי הממשל? כאן הייתי רוצה להביא דוגמה נאה מימינו. מאחר שהרבנות הראשית כיום אינה יותר מכלי שרת של הממסד הביורוקרטי ושל הזרם היהודי-אורתודוקסי, אין כמובן מבחר שופע של דוגמאות, ובכל זאת, נחזה לא מזמן קיומו של ניצוץ של קדושה ממש במעמקי הקליפות. לפני כחצי שנה פרסם הראשון לציון שלמה עמאר פסק הלכה הקובע כי "בעלי שליטה אשר גרמו בהתנהלותם לנזק ולאובדן כספי ציבור, שהובילו גם לתספורות - מחויבים לשאת בעצמם בנזק זה" – דהיינו, הקץ לתספורות על חשבון הפנסיות של הציבור.

 

לפסק אין כל סמכות משפטית ואינו יכול להיכפות על אותם בעלי שליטה – וטוב מאוד שאין לו כל סמכות שכזו. כאמור לעיל, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא דת בעלת כוח פוליטי. יש הכרח מוחלט שפסקים כאלה יהיו ללא כל שיניים. כוחו של הפסק הוא בהצבת קנה מידה ערכי שונה, בהשמעת קול המסורת ובהבאת ביקורת ציבורית מפי דמות שאמורה להיות סמכות דתית ומוסרית.

 

כידוע, הרבנים הראשיים כיום אינם נתפסים בציבור כדמויות בעלות סמכות מוסרית ודתית. אולם, מהסיבות שמניתי לעיל, חשוב שהרבנות הראשית תישאר, אחרי שיילקח ממנה כוחה הפוליטי, ממסד ייצוגי יציב ופעיל במימון המדינה, אך בעל עצמאות אידיאולוגית וערכית (בדומה לאקדמיה). בעיני רוחי, אני רואה רבנות ראשית שנציגיה נבחרים על ידי הציבור או על ידי נציגי ציבור (ולא על ידי גוף אינטרסנטי ונפוטיסטי של רבנים), רבנות ראשית שנותנת את תרומתה למען איזון אידיאולוגי לכנסת ולממשלה ומשמיעה את קולה במרחב הציבורי הישראלי.

מחשבים מסלול מחדש


 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי