שונאים, סיפור אהבה

שלומי אלדר, "חיים יקרים"

האיש מאחורי המצלמה בסרט "חיים יקרים", שלומי אלדר, עיתונאי חדשות 10 לשעבר וכיום באתר "אל מוניטור", הוא דמות מפתח בסרט. ביחד עם ד"ר רז סומך, רופא מבית החולים תל השומר, הוא מפעיל את כל קשריו וכישוריו כדי לעזור למוחמד, תינוק מעזה שנולד עם כשל חמור במערכת החיסונית, למצוא תרומת מוח עצם שתציל את חייו.

שלומי אלדר. הדת כמחוללת שנאה

הוא עוזר להוריו של מוחמד, שקיבלו אישור מיוחד לצאת מהרצועה בימים שלפני "עופרת יצוקה", למצוא תורם אנונימי שיממן את הטיפולים (50 אלף דולר) ומסייע להם בניוּד עשרות דגימות דם של מוחמד ממעבר ארז לבית החולים, במטרה למצוא את קרוב המשפחה שמוח העצם שלו מתאים גנטית להצלת התינוק.

באחד הרגעים הדרמטיים בסרט, במהלך שיחה על "המצב" עם ראידה, אימו של מוחמד, אלדר מאבד את המוטיבציה. זה קורה כשהאם אומרת שהיתה רוצה שבנה, לכשיגדל, יהפוך לשאהיד.

ספר על מיקומה של השנאה בסרט. האם זה הרגע שבו היא מתפרצת לראשונה? 

"כן. בנקודה ההיא, הדקה ה-29 בסרט, השנאה מתפרצת ומשתלטת עליו. עד אז זה היה סיפור על הצלת חיי תינוק, אבל מאותו משפט של ראידה, השנאה בין שני הצדדים, הסטיגמות, המלחמות והאלימות, הופכים למרכז הסיפור. למרות שרוב העלילה מתרחשת בתוך חדר מבודד ב'תל השומר', השנאה מצליחה לחדור פנימה מרוב שהיא חזקה".

הצפייה בסרט מוציאה מהקהל הישראלי את אותה השנאה, או אולי דווקא חמלה למצבו של מוחמד?

"שמע, הסרט הזה הוקרן בעשרות פסטיבלים בעולם, צפו בו המון אנשים, ומה שמדהים זה שהתגובות בירושלים ובשדרות היו דומות להפליא לתגובות בטוקיו, בניו יורק ובלונדון. כולם מתעניינים באותה נקודת שבר. כולם מתעניינים גם בתפקידה של הדת כמחוללת השנאה הגדולה ביותר באזור שלנו. מה שאני אומר לכולם זה שראידה, לדעתי, עברה תהליך דרמטי של סדקים בתפיסת העולם שלה במהלך הטיפולים במוחמד בתל השומר; היא גדלה במקום שבו לחבב ישראלים ויהודים נחשב כפירה שדינה מוות, ופתאום כל זה נסדק אצלה כשהיא באה במגע עם ישראלים כמו ד"ר סומך וכמוני, שיוצאים מגדרם כדי לעזור לה".

אתה חושב שקולנוע יכול לסייע בצמצום השנאה בין אנשים? 

"אני לא חושב שסרט אחד יכול לשנות תפיסת עולם לחלוטין, אבל מצד שני, קיבלתי עשרות מיילים מאנשים שצפו בסרט ואמרו שכל חייהם שנאו ערבים ושזו הפעם הראשונה שבה ראו ערבים כאנושיים. אשקלוני אחד כתב לי שכל חייו הוא התפלל למותם של ערבים, ואחרי הצפייה בסרט הוא מתבייש בעצמו".

אסף שגיא גפני, "נקניק עם גבינה"

המשלחת לפולין - אותה נסיעה שאלפי ישראלים השתתפו בה במסגרת לימודיהם בתיכון - משמשת בסרטו של אסף שגיא גפן, "נקניק עם גבינה", סמל סטטוס לאומי נחשק. שני גיבוריו הלא יהודים שלומדים בתיכון יפו - פטר, ממוצא מולדובי, וקים, ממוצא ברזילאי - חולמים לבקר במחנות ההשמדה עם חבריהם לשכבה, וכך להטביע חותמת על השתייכותם לחברה הישראלית. שניהם מכירים את הצדדים הפחות מסבירי פנים של הישראלים, בתור ילדים שגדלו במדינה שבה הזהות הדתית והאתנית שלך משפיעה על גורלך יותר מכל דבר אחר.
 

אסף, ספר על מקומה של השנאה ב"נקניק עם גבינה". 

אסף שגיא גפן. שנאה כטקס חניכה "שנאה היא למעשה העולם שבו חיים פטר וקים, עולם שבו צריך לשנוא מישהו כדי להשתייך לקבוצה כלשהי. פטר חש צורך להראות שהוא שונא אתיופים, וכך לגרום לכך שיקבלו אותו, ואילו קים היא נפגעת שנאה: בגיל שש, כשרק הגיעה לישראל, היא ספגה שנאה מזרים באוטובוס שנטפלו אליה בגלל צבע עורה והסנדוויץ' שאכלה (שילוב לא כשר של בשר וחלב, ע"מ), מה שגרם לה לטראומה רצינית. פטר מתמודד עם השנאה על ידי לבישת מגן ויציאה לקרב, ואילו קם משתבללת".

כשהקרנת את הסרט מול תיכוניסטים, איך הם הגיבו? 

"מצד אחד, התיכוניסטים הזדהו עם הדמויות, בעיקר עם פטר, כי הוא טיפוס שמעז לשבור גבולות וללכת על הקצה, מה שהופך אותו לאחד שכיף להתחבר אליו וקל לסלוח לו; מצד שני, כשהוא דיבר באופן גזעני על אתיופים ברחובות השכונה שלו, הקהל לא הזדהה איתו בכלל. בדיעבד, גם פטר לא הזדהה עם הדברים האלה, אבל הוא אמר אותם כי זה כרטיס הכניסה לסביבה שבה הוא חי".

אתה מאמין שסרטים יכולים לעזור בהנמכת השנאה בעולם, וספציפית בישראל? 

"אני לא יודע אם סרטים יכולים ממש להוריד את רמות השנאה, אבל אני כן מאמין שאם אתה אדם שנוהג לשאול את עצמו שאלות, סרטים כמו שלי יגרמו לך לחשוב עד כמה אתה מקשיב בכלל לאנשים כמו קים ופטר, שכרגע הקשבת להם במשך 50 דקות. אלה שני בני נוער שהרבה אנשים היו רואים ברחוב ונרתעים, אולי אפילו עוברים צד במדרכה. הם נראים קצת ערסים, העברית שלהם משובשת והיציבה לא מזמינה, אבל כשאתה נכנס לעולם שלהם, אתה לומד לחשוב עליהם אחרת ואפילו לאהוב אותם".

 

ענבל שפרינצק, "להיות כמו אבי"

ג'ון, טספלדט וקסנש ברחו מאריתראה כשהיו בני 14-15. השלטון הצבאי במדינתם, שמכריח נערים ונערות בני גילם להתגייס ללא תאריך שחרור באופק, הוא זה שגרם להם לעזוב את משפחתם ולצאת בגפם למסע המסוכן לישראל. אחרי שהות של כמה חודשים בכלא סהרונים שבנגב שפר עליהם מזלם והם הצליחו להשתלב כתלמידים מן המניין בבית הספר כדורי שבגליל התחתון. מושא ההערצה שלהם הוא אבי, מהגר מגינאה שלמד גם הוא בכדורי והצליח להתגייס לצה"ל. למרבה האירוניה, שלושת האריתראים שברחו מגיוס כפוי חולמים כעת להתגייס לצה"ל, מתוך ההבנה שזהו כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, שעשוי לסייע להצילם מגירוש.

במאית "להיות כמו אבי", ענבל שפרינצק, ספרי על השנאה בסרט שלך וסביב נושא הפליטים האפריקאים בישראל.

• " יצא לי להראות את הסרט לקבוצת מורים בתל אביב, במטרה שיקרינו אותו לתלמידים שלהם, והמורים הפסיקו את ההקרנה אחרי רבע שעה וטענו שאין סיכוי שהתלמידים יסכימו לראות דבר כזה ושאני נאיבית " "הסרט שלי מדבר דווקא על קבלה והכלה. את השנאה לפליטים אתה לא מוצא בצפון הפסטורלי, איפה שהשלושה לומדים, אלא במרכז, בעיקר בתל אביב, שם מרוכזים רוב הפליטים בתנאים קשים. בתור מי שגרה בכפר תבור, אני יכולה לומר לך שהסובלנות לפליטים במרכז קטנה משמעותית מאשר בגליל. לדוגמה, יצא לי להראות את הסרט לקבוצת מורים בתל אביב, במטרה שיקרינו אותו לתלמידים שלהם, והמורים הפסיקו את ההקרנה אחרי רבע שעה וטענו שאין סיכוי שהתלמידים יסכימו לראות דבר כזה ושאני נאיבית. בגדול, אני חשה שהרגש העיקרי כלפי הפליטים בישראל הוא פחד ולא שנאה".

איך היו תגובות הקהל כשההקרנה לא הופסקה אחרי רבע שעה?

 "ככל שעליתי מאזור המרכז צפונה, התגובות היו יותר ויותר מדהימות. אנשים התעניינו, שאלו 'מה זה פליט ומה זה מבקש מקלט', ביקשו לסייע וסיפרו שהסרט שבר להם סטיגמות שהכירו מהחדשות. באזור המרכז, לעומת זאת, אנשים מרגישים שאני מאשימה אותם, ולכן מתקיפים, ואני צריכה להתגונן. אני לא באה להאשים אף אחד, אלא רק להראות את סיפורם של שני נערים ונערה שמקבלים חום ואהבה וטיפול ורוצים בתמורה להחזיר טובה לישראל".

את מאמינה שסרטים כמו שלך יכולים לשנות מציאות ולהנמיך את להבות השנאה והפחד בין אנשים?

 "מבחינה פוליטית, אני חושבת שלא, וגם אמרתי את זה לגיבורים. הם שאלו אותי אם יש סיכוי שיקבלו אזרחות בזכות הסרט ואמרתי להם שחד משמעית לא. מה שכן, אם אחד מתוך עשרה צופים בסרט ילך בדרום תל אביב ולא יחשוב שכל אפריקאי הוא אנס או רוצח, אני עשיתי את שלי".

ענת תל מנדלוביץ', "אבא, אמא, התאסלמתי"

ענת תל מנדלוביץ' בחרה לעסוק ב"אבא, אמא, התאסלמתי", סרטה השני (הראשון עסק באם ובת ממוצא פיליפיני שחיות בישראל) בתופעה נדירה בישראל שעשויה לחלץ שנאה אפילו מגדולי הליברלים היהודים: בחורה צעירה שמתאסלמת ומתחתנת עם ערבי מוסלמי. למתאסלמת קוראים מאור ותל מנדלוביץ' הגיעה אליה בזכות ידיעה קטנה באחד ממקומוני הגליל. הדיווח על תושבת כרמיאל שהתאסלמה וממשיכה לגור באותו הבית עם אימה החולה ואביה שהצביע בעבר לרשימתו של הרב כהנא נשמע לה מרתק, מה שהביא אותה ללוות ולתעד את המשפחה ואת הקשיים והחששות שהיא חווה מול הקהילה בעיר.

מיותר לשאול איפה מסתתרת השנאה בסרטך, מאחר והיא עוטפת את המשפחה מכל כוון בעקבות בחירתה של מאור.

"בהחלט. לי קשה מאוד לעכל את חוסר ההכלה של השונה בחברה הישראלית, בטח ובטח של אנשים שבוחרים להיות קיצוניים בשונוּתם כמו מאור. המילים 'מוסלמי' ו'ערבי, מעלות מיד קונוטציה שלילית אצל אנשים, כשלרבים זה מזכיר בהכרח 'מחבל'. אני רואה את זה עם המון אנשים שאני מדברת איתם, זה ק'טע שאנחנו יונקים מגיל קטן, מהחינוך. החברה הישראלית היא חברה שבמידה רבה מחנכת לשנאת השונה, בדגש על ערבים. אני לא רואה איך זה יתוקן בלי שינוי מהותי במערכת החינוך".

איך קהל יהודי הגיב לסרט - בשנאה או בהבנה את הצעד של מאור?  

"באופן מפתיע הקהל דווקא לא מגיב בשנאה לסרט, אבל אולי כי רוב ההקרנות עד כה היו בסינמטקים ולשם מגיע קהל שהוא לרוב יותר פתוח ונאור מהממוצע בישראל. ועדיין, רוב הקהל מזדהה עם ההורים של מאור ועם הקושי שלהם לקבל את ההתאסלמות שלה, וכמעט שאף אחד לא מזדהה עם מאור עצמה. אנשים מדברים איתי אחרי ההקרנות ואומרים שלא מבינים למה בחורה עושה לעצמה ולמשפחתה צעד כזה. האמת שהתגובה הכי קשה באה מאמא שלי, שאמרה שהיא רואה בצעד שלח מאור צעד רע. הניא גם לא הבינה את הצעד של הבת שלה, שבחרה לעשות סרט דווקא על זה".    

ולמה בחרת בנושא הזה באמת? האם זה כי את מאמינה שסרטים יכולים לגרום לאנשים לשנוא פחות?

"אני מאמינה בהשפעה של סרטים וביכולתם להציף נושאים שיעצבנו קצת את הצופה ויוציאו אותו מהאזור הנוח שלו. חשוב לי לעסוק בנושאים בכאלה כי בסופו של דבר, אם הצופה הוא אדם מודע, אז הם מניעים אותו לחשוב ולערער על דברים שנראו לו מובנים מאליו". 

כל הפרטים על האירוע "שנאה בקולנוע" בבית אבי חי