חורף של הימורים

- "מה היה הסיפור שם?", שואל אותי בני כשאני חוזר לרכב.

 

- "נתקע לו שטר, אז הוא חשב שהמכונה לא עובדת, וחוץ מזה הכסף שנכנס לו בשבוע האחרון נתקע למעלה, אז הוא חשב שהוא לא עשה כסף".

 

- "המקסיקנים האלה, שאלוהים ישמור אותי מהם".

 

- "באמת שיהיו בריאים, אבל הם עושים לנו כסף".

 

- "זה נכון".

 
"עזה הקטנה" באנהיים, המחוז הרווחי ביותר 

- "האמת שזה מעניין. כאן הם אלו שמביאים הכי רבה כסף. כשעבדתי בעגלות, הם הביאו הכי פחות".

 

- "למה זה?".

 

- "אני לא יודע. אני לא סוציולוג. אבל זאת שאלה לא רעה".

 

- "מקסיקנים וישראלים - שילוב מצוין".

 

- "שילוב מעולה. אולי המקסיקנים הם אחד מהשבטים האבודים".

 

- "קשה לי להאמין".

 

- "טוב, מה עוד יש לי לעשות. היי, תיזהר". אני נוהג ומאבד ריכוז.

 

- "כן, ההגה פה מחליק", אני מתרץ.

 

- "שום מחליק, שים לב איך אתה נוהג".

 

- "האופנועים מלחיצים אותי; אני ממש מפחד לפגוע בהם ולהעיף אותם לקיבינימט".

 

- "זו לא סיבה להיתקע בקיר ולהרוג אותנו. אתה לא חייב לנהוג כמו בחורה שעברה בטסט תשיעי. יאללה, תרד כאן, הגיע הזמן לצהריים ובא לי איזה קראנץ'-ווראפ", אמר בני כשראינו סניף של דל-טקו בצד הדרך המהירה.

 

אחרי הנסיעה ההיא, בני הפרסי היה משוכנע שאני מתאים לעבוד. פתרתי בעיות שצצו, הסתדרתי עם לקוחות והצלחתי להוריד כמה מכונות. היה מגיע לי לקבל ואן משלי - לאסוף את המכונות מהמחסן בדרום-מזרח לוס אנג'לס ולפזר אותן בלוס אנג'לס העיר, המחוז והמחוזות השכנים.  

 

כך נכנסתי אל חנות העישון של עלי עם כרטיס ביקור ועליו השם ג'ונסון. אני מציע מכונת הימורים להתקין עתה בחנותו, חינם. בדרך כלל היא עושה הרבה כסף, וחצי ממנו הולך לעלי, חצי נשאר אצלנו, בחברה. עלי שואל אם זה חוקי, ואני אומר כמובן. "אני אמכור לך משהו לא חוקי?", אני אומר בתמימות. 

 

"אבל אתה מישראל", עלי אומר. הוא זיהה אותי איך שנכנסתי. מביתו רואים את רמאללה, והוא מתעניין באילו אזורים בשטחים יצא לי לשרת ולעמוד במחסומים. אחרי שאנחנו בטוחים שלא ייתכן שאי פעם עצרתי אותו במחסום, הוא פנוי מעט יותר לשיחה.

 

"ג'ונסון זה לא שם ישראלי", הוא אומר, ואכן, השמות שאנחנו משתמשים בהם בדויים לגמרי. גם כדי שנישמע אמריקאים, ובעיקר כדי שאי אפשר יהיה לעקוב אחרינו, למצוא אותנו או לדעת מי אנחנו באמת. לא להשאיר עקבות.

 

- "זה ג'ונסון לוי", אני אומר בלי להתבלבל.

 

- "או, זה כבר נשמע ישראלי יותר." הוא נרגע מעט. "אז מה אתה מוכר?", הוא משתכנע. אולי במקום אחר אנחנו אמורים להיות אויבים, אבל כאן אנחנו פשוט זרים למקום, הוא ואני. חנותו של עלי נמצאת באזור קטן המכונה "עזה הקטנה" בגלל תושביו (שמרביתם לא מעזה ואפילו לא מפלסטין), הנמצא במחוז אורנג' הגדול, הסמוך ללוס אנג'לס. " 'אבל אתה מישראל', עלי אומר. מהבית שלו רואים את רמאללה, והוא מתעניין באילו אזורים בשטחים יצא לי לשרת ולעמוד במחסומים. אחרי שאנחנו בטוחים שלא ייתכן שאי פעם עצרתי אותו במחסום, הוא פנוי מעט יותר לשיחה "

 
עלי חושש מהמכונה. אומר שזה לא חוקי. הוא צודק, אבל אני מסביר במעגלים כיצד בעצם אפשר לשים מכונת הימורים בחנות קליפורנית, כיצד אפשר להסביר את המצאות המכונה לשריף המקומי. אני מספר לו על הכסף הגדול שיכול לבוא מהמכונה. אני אומר שזה חוקי לגמרי, שאין סיכוי שאמכור לו מכונה לא חוקית. כמובן, אני משקר. הכשרת המכירות שלי השתלמה.

 

- "בטוח שלא עמדת במחסום ברמאללה?", הוא שואל.

 

- "אין מצב, לא שירתּי שם", וזו דווקא האמת.

 

- "תוריד מכונה ונראה. אבל אני לא מבטיח שום דבר", הוא אומר.

 

כשאני יוצא מהחנות וממשיך לנסוע ברחובות אנהיים, העיירה שבה אנו נמצאים, שבה נמצאת "עזה הקטנה", לא רחוק מדיסנילנד, אני רואה דגלי פלסטין, לבנון, ירדן וסוריה מתנופפים ברחובות. בתום התקופה שלי בלוס אנג'לס, האזור הזה נרשם כרווחי ביותר בשבילי.

 

עלי לא ידע, אבל הוא עזר לי לגבש את שמי הבדוי. את השם ג'ונסון בחרתי כמעט באקראי. שם בדוי כדי שלא ימצאו אותנו. לבני קראו ג'ון, לארז קראו ניל ולרונן קראו פרנק. כבר למחרת הייתה לי חבילת כרטיסי ביקור שעליהם השם "ג'ונסון לוי". עלי כן ידע שהוא אחד המקומות הרווחיים ביותר שלנו. כך ידע גם מחמוד מבית הקפה הסמוך, טלאל מבייקרספילד וסמיר מלונג-ביץ'. שגם הם היו רווחיים מאוד, לי ולהם. 

 

היה חורף בלוס אנג'לס, אבל לרוב השמש זרחה. אף אחד לא שנא אותי כי אני יהודי באותם הימים וחשבתי שכולנו אותו הדבר, חוץ מהאמריקאים. אני חושב שהגבינה עשתה אותם רכים. היה בסדר לשקר. היה חשוב לעשות כסף. אבל לפעמים ירד גשם. לפעמים.

 

בערב ביקרתי את בני הפרסי, המנהל, הבעלים והקולגה. הוא הכיר אותי לבני הצהוב ולבני הארמני, שבאו לבקר. אף אחד מהם לא נולד מחוץ לישראל. כולם מנהלים ובעלים של חברות מכונות הימורים. 

 

נרגילה נחה על השולחן, גם סיגריות. בני הפרסי לא מעשן סיגריות, אלא רק ירוק, ורק בסופי השבוע. עכשיו יום חמישי. אז אף על פי שעובדים מחר, זה אומר שהגיע סוף השבוע. הצטרפנו כולנו, כולל בני, בני ובני, כולל ארז ורונן. טרישה, החברה של בני הפרסי, הוסיפה עוד ועוד מאכלים לשולחן. בהמשך הערב היינו זקוקים להם. " בני הצהוב וארז לא חיו עם הנשים שהיו נשואות להם על הנייר, אבל בכל פעם שנדרשו לכך הביאו אותן לדירה והראו צילומים מבוימים היטב של נישואים מבוימים היטב. זה לא הטריד אותם כל כך, האמריקאים התמימים האלה "

 

בני הפרסי סיפר על התקדמות המהלכים שיביאו אותו אל הגרין קארד ויכללו בעיקר חתונה עם טרישה. הוא באמת חי איתה, הוא באמת תכנן לחיות איתה גם בהמשך. בני הצהוב וארז לא חיו עם הנשים שהיו נשואות להם על הנייר, אבל בכל פעם שנדרשו לכך, הביאו אותן לדירה והראו צילומים מבוימים היטב של נישואים מבוימים היטב. זה לא הטריד אותם כל כך, האמריקאים התמימים האלה.

 

סיפרתי על עלי ועל ג'ונסון לוי. רונן קרא לי ג'ונסון. ומאותו הרגע ועד לסוף ימיי בעיר המלאכים היה שמי ג'ונסון, ג'ונסון לוי. בני הארמני שאל אותי מה לגבי בחורה, בחורות. סיפרתי את סיפור הפרידה מאפרת. זה היה די מרשים, כי זה הוביל לעוד שאלה אחת בלבד על בחורות, שהניחה זמניות של לילה אחד עם כל בחורה. הסכמתי להנחות שהניחו לגביי. נהניתי מהן מאוד.

 

לא היה לי כסף, לא היה לי מקום קבוע, אבל מצאתי עבודה שבה יש לי ותק של יותר משלושה שבועות. מצאתי חבורת גולים ישראלים שמדברים עברית בלילה, מדליקים נרגילה ומדברים על מה שקורה בארץ, רוצים להישאר באמריקה, אבל מדברים עברית. הצלחתי לנסוע הביתה, למרות השתייה והעישון. נשכבתי על המיטה ולמחרת התעוררתי אל יום גשם סוחף, אל תאריך שבשלוש השנים הקודמות ציינתי אחרת לגמרי, יום הולדתה של אפרת.

 

בלילה של סוף יום הולדתה היתה שעת צהריים בדרום-מזרח לוס אנג'לס, וגשם כיסה את העיר, את המחוז ואת המחוזות השכנים. ברוס ספרינגסטין בקע מהרמקול וכרטיס חיוג הונח על לוח המכוונים כשהשברולט אסטרו חנתה בחניה שמאחורי הסופרמרקט. מכוניות עברו ליד בדרכן לדרייב-ט'רו של מקדונלדס. חייגתי אליה לארץ. 

 

תכניס את הפין שלך בבקשה, אומרת האישה עם הקול האלקטרוני, ואני נזכר בבדיחה השחוקה עוד מימי סן חוזה הנוגעת למספר הזיהוי האישי. למעשה, היא אומרת please enter your pin number, אבל אותנו זה הצחיק מאוד.

 

כשענתה אפרת, שמעתי שם הפתעה ועצב. "אני לומדת עכשיו בדיוק. לא, זה לא קל. ומה איתך? ולא קשה לך שם לבד?". קשה, אני עונה, אבל זה המקום שבו אני צריך להיות, נראה לי. אני שואל לשלום החתולה. 

 

הגשם ירד על כל שמשות הרכב. לא היה עוד מה לומר, ולכן איחלתי לה מזל טוב וידעתי שאולי לא נחליף עוד מילה לעולם. כובד השיחה רבץ עליי, ולא ידעתי למי אוכל לפנות. בארץ כבר עברה השעה הלגיטימית, והניסיון מלמד שכולם הולכים לישון, אבל ישמחו לדבר מחר, אם אתקשר בשעה נורמלית. נורמלית למי? 

 

דירות התחלפו, וכך גם שותפים. דייר משני בחוזים הכתובים על נייר פוליו מקומט שנשמר בתיק הגב הנצחי ואני חושש מהיעלמם. אני חושש גם למצוא את המזוודה פתוחה בתחתית חדר המדרגות. שכר הדירה משולם במזומן וכן המשכורת. כתם דביק בתחתית מחזיק הכוסות שנותר מהנהג הקודם של רכב זה מחזיק את כוס המשקה הנוכחית. 

 

היא בטח כבר הולכת לישון, ואני אפילו לא שואל אם יש לה מישהו אחר. גם היא לא שאלה. זה בכלל לא מעניין אותי, עוברת מחשבה, וברור שמחשבות כאלו מעידות על  דבר מה שאיננו ליניארי בהכרח. הפסקה רגעית בגשם מורידה אותי אל המסעדה המקסיקנית, מצויד בלא יותר מחמש מילים בשפתם של הילידים של חבל ארץ זה, או בשפת כובשיהם.