בין הפנים לחוץ

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים? מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים; ואמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשה שער נקנור? מפני שמצורעין עומדין שם, ומכניסין ידיהם לבוהנות (פסחים פה ע"ב, לפי כת"י ותיקן 109)

 
"נפוליאון מבקר את קורבנות הדבר ביפו", דלקרואה, 1804

הקשר:

בין פסוקי התורה המורים את מצוות קורבן הפסח נאמר: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב, 46). על בסיס הוראה זו קובעת המשנה השתים עשרה בפרק השביעי במסכת פסחים כי אם יצא איבר מגוף קורבן הפסח אל מחוץ לתחום המוגדר – יש לחתכו ולזרקו, אך מבלי לשבור את העצם שבו. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים? –

המשנה מסבירה מהם גבולות התחום שחלק הקורבן היוצא ממנו אינו ראוי יותר לפסח: "מן האגף ולפנים – כלפנים; מן האגף ולחוץ – כלחוץ". ר' עובדיה מברטנורא מפרש: "אגף קרי: כל מקום הגפת הדלתות, שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו; דהיינו ("מן האגף ולפנים" משמעו) משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה".

התלמוד מעיר כי נוסח המשנה אינו מתייחס ישירות לשטח הפתח עצמו: האם הוא חלק מן התחום המקודש או לא? האם הוא "בחוץ" או "בפנים"?

מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים –

ר' שמואל בר רב יצחק טוען שתחום שערי העיר ירושלים אינו קודש ומוגדר הלכתית כ"בחוץ". לדבריו, יש לכך סיבה פרקטית: מצורעים נחשבים טמאים ואינם מותרים להיכנס לעיר, אולם הם משתמשים בשטחו המקוּרה של השער כמגן ומחסה מפני השמש הקופחת או מפני הגשם. לו היו נחשבים שערי העיר מקודשים, היו מורחקים המצורעים מהם.

השערים מספקים למצורעים הטמאים והמנודים מחסה פיזי מפגעי מזג האוויר, ואולי גם תחושת שייכות תחת כנפי השכינה. בעוד "פנים" הקודש, התחום הקרוב יותר לאלוהות, מדיר מתוכו את נידחי הקהילה, שטח השער אליו – גם בהיות השער עצמו סגור בפניהם – פתוח לקבלם תחתיו. בין שהיתה זו הכוונה המקורית של "חילון" השערים ובין שלא, בפועל, הם מאפשרים למצורעים מעין תחום ביניים שבו הם יכולים – במידה מסוימת – להיות "בחוץ" ולהרגיש "בפנים"; הם אינם מטמאים את העיר, אולם אינם מנודים הרחק ממנה וזוכים להיות עטופים ומוגנים – באופן ממשי ובאופן רוחני – כמעט כמו השוהים בתוכה. " השערים מספקים למצורעים הטמאים והמנודים מחסה פיזי מפגעי מזג האוויר, ואולי גם תחושת שייכות תחת כנפי השכינה, בעוד "פנים" הקודש, התחום הקרוב יותר לאלוהות, מדיר מתוכו את נידחי הקהילה "

מפני מה לא נתקדשה שער נקנור?–

שערי ניקנור הם השערים המפרידים בין עזרת הנשים ובין עזרת ישראל שבבית המקדש. כמו שערי ירושלים, אף שערי ניקנור מבדילים בין תחומים בעלי דרגות שונות של קדושה: בתחום שמחוץ להם מותרים לבוא כל ישראל, גם אם טרם הושלמה טוהרתם, ואילו בתחום שבפנים להם מותרים להיכנס רק הכוהנים וישראל הטהורים לחלוטין. ומה לגבי שטח השערים עצמם – לאיזה מן המרחבים הוא שייך?

מדברי ר' שמואל בר רב יצחק עולה ששערי ניקנור אינם מקודשים (באופן יחסי), כלומר: הם אינם נחשבים כחלק מעזרת ישראל, אלא כחלק מעזרת הנשים.

מפני שמצורעין עומדין שם, ומכניסין ומכניסין ידיהם לבוהנות –

גם כאן, מסביר ר' שמואל בר רב יצחק, סיבת אי הקדושה טמונה ביחס למצורעים.

בספר ויקרא מתואר תהליך טוהרת המצורע, שאורך שמונה ימים, ובסופו הוא מביא קורבנו לאוהל מועד, שם מתבצע השלב האחרון בטוהרה: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר" (ויקרא יד, 20-2).

המצורעים ממש אינם מורשים להיכנס כלל לתחומי העיר, אולם אלה מהם שנמצאים בתוך תהליך הטוהרה רשאים להתקדם אל תוך תחומי המקדש. בשלב הטוהרה האחרון, יכול ה"מיטהר" – כבר לא מצורע ועדיין לא טהור – לעמוד בעזרת הנשים, אולם עוד לא רשאי להיכנס לעזרת ישראל (כי טרם הושלמה טוהרתו).

כך מתואר הטקס בתוספתא: "מצורע טובל בלשכת המצורעים ובא עומד בשער ניקנור... והכהן עומד מבפנים ומצורע מבחוץ; ומצורע מניח ידו תחת ידו של כבש, והכהן מניח ידו על מצורע, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד וסומך שתי ידיו עליו (על הכבש), ונכנס ושוחט בצפון" (תוספתא נגעים ח, ט).

 
ועוד דלקרואה אחד, למי שעשינו לו חשק

השער עצמו מגדיר מי "בחוץ" ומי "בפנים", אך גם מאפשר את ה"תקשורת" ביניהם, ולמעשה, את תהליך ההיטהרות עצמו, שכל תכליתו לאפשר לעומד "בחוץ" לשוב ולהיכנס "פנימה".

על פי הציווי התורני, בשלב ההיטהרות האחרון, חייב המיטהר לעמוד "לִפְנֵי ה'", אולם הוא עדיין טמא ואסור בכניסה לעזרת ישראל; מנגד, הוצאה של דם הקורבן אל עזרת הנשים פוסלת אותו מקדושתו ומבטלת את משמעותו הטקסית. תחום השער הוא זה המאפשר את קיום הציוויים הסותרים בו זמנית.

גם במקרה זה מספקים השערים מעין תחום ביניים בין קדושה וחולין (יחסי) ומאפשרים לאלה שאינם רשאים להשתייך לתחום המקודש מרחב שבו יוכלו לחוש "חלק" מן הקודש מבלי לפגום בו. " השער עצמו מגדיר מי "בחוץ" ומי "בפנים", אך גם מאפשר את ה"תקשורת" ביניהם, ולמעשה את תהליך ההיטהרות עצמו, שכל תכליתו לאפשר לעומד "בחוץ" לשוב ולהיכנס "פנימה" "

פתיחת הדיון התלמודי במשנה שנזכרה לעיל אינה עוסקת בבית המקדש, אלא בבית הכנסת. רב יהודה בשם רב מעיר, שהגדרות ה"פנים" ו"חוץ" של המשנה נכונות גם לגבי התפילה. הוא מכוון לכך שהעומדים מעבר לדלת או למחיצה אינם יכולים להצטרף כחלק מן המניין. בתגובה לכך, מצטט התלמוד את דברי ר' יהושע בן לוי: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

לדלת, לשער או למחיצה אין הכוח לחסום תפילה, וגם אלה שנמצאים מאחוריהם – תפילתם מתקבלת. יש הרבה יופי ורגישות בדברים אלה, והם יכולים לספק נחמה פורתא למי שחשים רחוקים מאלוהים – בין שנדחו מ"פנים" בית הכנסת ובין שבחרו לעמוד בשעריו, מבלי להיכנס. אולם לעתים, מי שעומדים מאחורי השער (או חוסים בצלו) ואינם חשים שהם רשאים להיכנס "בפנים" מוטרדים דווקא מריחוקם מן הקהילה. אלוהים, מבטיח ר' יהושע בן לוי, שומע את תפילתם, אך מה בדבר בני האדם?

בראשית המאה ה-13, ככל הנראה, נוסף לפני תפילת "כל נדרי", הפותחת את יום הכיפורים, נוסח הכרזה הנוהג עד היום בכל העדות: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".  

ביום הכיפורים כולנו "עבריינים" המבקשים מן הדיין-אלוהים שינהג בנו ברחמים. אולם ההכרזה הפותחת את תפילות יום הכיפורים אינה פונה לאלוהים, אלא לקהילה: היא דורשת מאיתנו, היושבים "בפנים", לפתוח את השערים גם למי שנמצאים בדרך כלל "בחוץ". ההיתר "להתפלל עם העבריינים" מבטל את ההפרדות בין "פנים" ל"חוץ" ומאפשר לעומדים בשערי הקהילה – בין שבחרו בכך ובין שהוכרחו לכך, בשל "צרעת" כזו או אחרת – להיכנס. בו בזמן הוא מאפשר ליושבים "בפנים" – דווקא ביום שבו הם מזכירים לעצמם שוב ושוב את קטנות האדם מול גדלותו של בורא העולם – לתרגל חסד ואורך אפיים, ולהידמות, לפחות במקצת, לאלוהים.