עמוק בבוץ: טל בשן, מומחית לבנייה נשית בבוץ, מנסה להחזיר עטרה ליושנה

למה בעצם בעולם המערבי לא בונים בתים מבוץ? לכאורה, מדובר בפתרון מושלם, מאחר שאדמה קיימת בשפע וחינם, וכל שנדרש כדי להרים מבנה זה לערבב אותה עם מים וליצוק את הבלילה הדביקה לכדי קירות. אלא שהפתרון הזה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי במסגרת הכלכלה המודרנית, מפני שהוא מאתגר את חוק שימור החומר הפיננסי – זה הגורס שלא קיים מוצר שעלות הפקתו היא אפס.

"הבנייה בבוץ היתה מדהימה בפשטותה ובכדאיות שלה, כל עוד זמן לא היה שווה כסף בעולם", מסבירה טל בשן, מומחית לבנייה נשית בבוץ שמלמדת את המלאכה בישראל. "כל עוד לאנשים היה זמן כדי לבנות בתים מאדמה והם לא התייחסו לזמן ש'מבוזבז' ככסף שמבוזבז, אז באמת בנו ככה. זו היתה צורת חיים ששמרה על חומרי הגלם וחידשה אותם ונוסף על כך יצרה קהילתיות, כי הרבה אנשים ביחד עבדו על הקמת מבנים מבוץ. ברגע שזמן נהפך לכסף, האדם חיפש פתרונות בנייה מהירים יותר, אפילו אם הם עלו לו כסף. 

 

"בתוך כך, הקולוניאליזם, הקדמה והתחבורה גרמו לאדם לבוא במגע עם חומרים חדשים שלא הכיר לפני כן, וברגע שהתרבויות הקדומות גילו את המלט והבטון, למשל, שאפשר לבנות מהם קירות שאינם דורשים תחזוק שוטף, הם התלהבו וזנחו את הבוץ. בניגוד אליי ולאנשים אחרים שעוסקים בבנייה באדמה מתוך תחושה של שייכות לשרשרת של העברת ידע מסורתי, אותן תרבויות קדומות חיפשו פרקטיקה. הם לא היו רומנטיים כלפי הבוץ, כמוני".   

 

 

בשן מתגוררת סמוך למעיין הסטאף שבהרי ירושלים עם בעלה, יערן בשירות קק"ל. מאז שנת 2000 היא מתעסקת בבנייה בבוץ, ולדעתה, השוני החומרי בין מבנה אדמה למבנה אחר משפיע גם על התחושה שהוא מקנה ועל היחס בינו ובין הסביבה שמקיפה אותו.

 

"יש משהו נעים בזה שאין הפרדה חומרית מוחלטת בין מה שמחוץ לבית ובין מה שבתוך הבית", היא טוענת, "להיות בתוך בית מבוץ זו חוויה שמרגישה כמו להיות במערה, אבל מערה שלא נמצאת מתחת לאדמה, אלא מעליה. כמעט כל בנאדם שנכנס לבית מבוץ מרגיש בו נוח כי זו בנייה הרמונית, מחומר שמוכר לנו ועם קירות מלוּטפים, פיזית, שליטפו אותם במשך שעות כדי להחליק אותם". 

 

 

"בסוף שנות ה-70 הייתי חיילת בבית הספר שדה בהר גילה, ושם נחשפתי לחיים המסורתיים של הרועים הפלסטינים במערות בדרום הר חברון, אזור שעומד היום במרכז מחלוקת פוליטית מול המתנחלים וצה"ל. הנשים שם היו אחראיות על עיצוב פנים המערה, ואת הטכניקות שהן השתמשו בהן מצאתי 25 שנה מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-2000, בקאץ' שבמדינת גוג'ראט בהודו. זה אזור שמתמחה בבנייה בבוץ. שם למדתי שבניגוד לאבזור ולבנייה של תוך הבית או המערה - הבנייה מבוץ של הבתים עצמם נעשית על ידי גברים ונשים יחד, מאחר שזו משימה קשה פיזית. 

 

"הגברים אחראים לבניית הקירות באופן גס, ואז נכנסות הנשים לתמונה. הן עושות טייח, שזו עבודה ארוכה ויסודית שדורשת סבלנות, וזה גם מה שמגן על קיר הבוץ מגשם, כי מגע עם מים עשוי להרוס אותו". 

 
התמוססות המחיצה בין הפנים לחוץ (צילום: מיכל פתאל)

 "לא, כי אם בונים קיר בוץ בעובי הנכון, קרי 50 סנטימטר, בונים פתחי אוורור מתאימים ומוודאים שהקירות מטויחים בצורה טובה, שיהיו אטומים למים, אז המבנה יהיה נעים מבפנים וישמור על טמפרטורה קבועה בקיץ ובחורף, בדומה למערה. אפשר לומר שהתחושה בתוך בית בוץ טוב היא כמו במערה עם בריזה".

 

אני מניח שאת רואה בעצמך כנושאת הלפיד של מסורת בנייה עתיקה שעוברת מדור לדור כבר אלפי שנים באזורנו. לראייתך, ייתכן שהסוכות שבנו בני ישראל במדבר היו למעשה בתי בוץ? הרי גם בבתים שאת מלמדת לבנות הגג עשוי מענפים.  

 "לא, אני לא חושבת, כי כל העניין בסוכות, לפי הסיפור התנ"כי, הוא שהן היו זמניות – מבנים שניתן לפרק ולבנות מחדש אחת לזמן קצר. בתי בוץ הם מבנים שלוקח זמן לבנות אותם והם בהכרח קבועים. מה שכן, המבנה של הסוכה משמש לא פעם כשלד לבית הבוץ. את קירות השלד עוטפים בבוץ עבה". 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי