הקרב על הקרדיט

ועוד עביד הא בבלאה, דלא אמר שמעתא משמיה. נכנסו לפניו רבי אמי ור' אסי, אמרו לו: ר', כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים, בנגר שיש בראשה גלוסטרא, שנחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי עד שקרעו ס"ת בחמתן. קרעו ס"ד? אלא שנקרע ספר תורה. והיה שם זקן אחד ורבי יוסי בן קסמא שמו, אמר: תמיהני אם לא הוה בית הכנסת זה ע"ז (ירושלמי' שקלים מז ע"א;  ב, ה).

 
ספר התורה נקרע מעצמו, אולי מחמת האנרגיה השלילית (צילום: ת'ינקסטוק)

תרגום:

ועוד עושה זה הבבלי, שלא אמר שמועה משמו (של ר' יוחנן). נכנסו לפניו (של ' יוחנן) ר' אמי ור' אסי, אמרו לו: רבי, כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים, בנגר שיש בראשו גלוסטרא, שנחלקו ר' אליעזר ור' יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתם. "קרעו" עולה על דעתכם?! אלא (יש לומר) "שנקרע ספר תורה". והיה שם זקן אחד ור' יוסי בן קסמא שמו, אמר: תמה אני אם לא היה בית כנסת זה (לבית) עבודה זרה.

הקשר:

מסכת שקלים היא היחידה מסדר "מועד" שאינה קיימת בתלמוד הבבלי, אולם במהדורת הדפוס שובצה בו המסכת מתוך התלמוד הירושלמי. לכן, בסדרי הלימוד של "הדף היומי" היא נלמדת לאחר מסכת פסחים.

המשנה האחרונה בפרק השני של המסכת מפרטת את השימושים המותרים בכסף שנותר מתרומות ספציפיות. את המשנה מסיימים דבריו של ר' נתן: "מוֹתר המת – בונין לו נפש על קברו". הקטע שיידון כאן לקוח מסוגיית התלמוד הירושלמי הדנה בדברים אלה.

דיון:

ועוד עביד הא בבלאה, דלא אמר שמעתא משמיה –

הסיפור שיידון להלן מופיע בסוגיה כחלק מסיפור רחב יותר, שעוסק בתגובת ר' יוחנן למפגש משונה עם ר' אליעזר, תלמידו: "ר' יוחנן היה נסמך (על) והולך (עם) ר' חייא בר אבא, והיה ר' אליעזר רואה אותו ומתחבא מפניו. ואמר (ר' יוחנן): אלה שני דברים זה הבבלי עושה בו (כלומר, בי) – אחד, שלא שואל בשלומו (כלומר, בשלומי) ואחד שמתחבא".

ר' יוחנן מתואר בסיפור כאדם זקן וחלש שנעזר בתלמידו כדי ללכת. הוא מתרעם על ר' אליעזר, מכנהו בלשון גנאי "זה הבבלי", ורואה בתגובתו כלפיו חוצפה. ר' יעקב בר אידי מסביר לו שכך הוא מנהג הבבלים, שמקפידים לקיים את דברי הפסוק "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ" (איוב כט, 8): התלמידים מתחבאים בפני מוריהם כסימן של כבוד. להוכחת דבריו הוא משתף את ר' יוחנן במעין משל הלכתי, וממנו "לומד" רבו שלעתים התחבאות מפני מישהו משמעה דווקא כיבודו.

ר' יוחנן אולי השתכנע בעניין ספציפי זה, אולם כעסו על ר' אליעזר לא שכך. הוא נזכר (ומזכיר לסובבים אותו) שר' אליעזר עשה עוד מעשים חצופים ופוגעניים כלפיו, למשל, כאשר הוא מוסר הלכות ששמע מר' יוחנן, אין הוא מציין את מקורן.

הרעיון שיש להקפיד על מסירת שמועה בשם אומרהּ מוכר בספרות חז"ל, וניתנים לו טעמים שונים. למשל: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (בבלי מגילה טו ע"א). אמירה זו והקשרה נדונו בדף קודם ("קניין רוחני"), וכאן אזכיר רק שעולה ממנה שדברי התורה של אדם כמוהם כמרגלית יקרה, ומי שאינו אומרם בשם "בעליהם", כאילו גוזל אוצר ממנו.

בסוגיה הנדונה ניתנים הסברים שונים לחשיבות הציטוט בשם ולשמחה שהדבר גורם לחכמים, גם לאחר מותם. בעקבות דברי ר' נתן במשנה שיתרת הכסף שנאסף בעבור מת צריכה לשמש לבניית מצבה בעבורו, מביא התלמוד מדברי רבן שמעון בן גמליאל: "אין עושין נפשות לצדיקים – דבריהם הן הן זכרונן". אמירה זו משמשת כמעין כותרת לסיפור על ר' יוחנן ולהמשך הסוגיה.

אם מסוגיית הבבלי שנזכרה לעיל עולה שהמביא דבר שלא בשם אומרו כאילו גוזל ממנו רכוש יקר, הרי שמסוגיית הירושלמי כאן עולה שמעשה כזה "גוזל" מן האדם את זכרו. כלומר, דברי התורה של אדם הם "ילדיו" הנושאים את ה"גנים" שלו אל העתיד ומשמרים את נוכחותו בעולם – במובן מסוים – אף לאחר מותו; מי שאינו מזכיר את שם האומר, כאילו מוחה אותו מן העולם.

ר' אמי ור' אסי, תלמידיו של ר' יוחנן, נכנסים לפניו כדי לנסות ולהרגיע את חמתו ומספרים לו סיפור.

שנחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי עד שקרעו ס"ת בחמתן –

תלמידי ר' יוחנן מספרים לו "מעשה שהיה" בשני חכמים שהיו מתווכחים בענייני הלכה – הקשורה באיסור טלטול חפצים בשבת – בתוך בית הכנסת. מחלוקתם עזה היתה כל כך, וכעסם הפך כה אלים, עד שקרעו ספר תורה. התלמוד ממהר לסייג את הסיפור, בטוענו שלא החכמים קרעו את הספר ("היעלה על הדעת?!"), אלא הוא "נקרע" מעצמו, אולי מחמת האנרגיות השליליות שהפיצה המחלוקת... 

בתלמוד הבבלי מופיעים כמה סיפורים מוכרים על מחלוקות בין חכמים שסופן היה רע. בדפים קודמים נזכרה מחלוקת ר' אליעזר וחכמים, שבסופה נוּדה ר' אליעזר ולפי הסיפור, חרב שליש העולם (בבלי, בבא מציעא נט ע"ב) ונדונה מחלוקת רבה ורב עמרם שהובילה לכמעט-אסון בבית המדרש (בבלי, בבא מציעא כ ע"א-ע"ב). עוד במסכת בבא מציעא מסופר על מחלוקת מפורסמת בנוראותה, שבה מעורב ר' יוחנן עצמו, יחד עם חברו-תלמידו ריש לקיש. לפי הסיפור, הכעס והעלבון ההדדיים בין שני החכמים – שראשיתם כביכול בחוסר הסכמה הלכתי – היו חמורים כל כך, שהובילו אותם לשיגעון ולמיתה (בבלי בבא מציעא פד ע"א).

החכמים הלומדים ומלמדים תורה נחשבים בעיני עצמם כ"נשאי" התורה, בדומה לספר התורה עצמו. לכן, קריעת ספר התורה בסיפורם של ר' אמי ור' אסי כמוה כ"מוות", והמחלוקת בין ר' אליעזר ור' יוסי אינה שונה בהרבה מאלה ה"בבליות" שנזכרו לעיל.

מתוך הסרט "הערת שוליים". דוגמה למקרה שבו הקרב על הקרדיט יוצא משליטה  

תמיהני אם לא הוה בית הכנסת זה ע"ז –

אמירתו של ר' יוסי בן קסמא, המשולבת בסיפורם של ר' אסי ור' אמי, שופכת אור נוסף על תוצאותיה האיומות של המחלוקת. ספר התורה נקרע – ואפילו "מעצמו", כמו בגרסא ה"משופצת" של התלמוד – מחמת החֵמה והכעס של שני החכמים. במקורו, מכוון היה זעמם לדיוק התורה ולהבנתה, אולם תוצאותיו של זעם זה – חורבן התורה עצמה. דומני שטענת ר' יוסי בן קסמא היא שמקום שבו מוכנים להחריב את התורה "בשם התורה" הוא מקום של עבודה זרה.

באבות דרבי נתן נאמר: "המשבר את כליו והקורע את בגדיו, כאילו עובד ע"ז; שהיום אומר לו יצרו 'שבור את כליך וקרע כסותך!' ולמחר הוא אומר לו 'לך ועבוד ע"ז' – והוא שומע לו" (אדר"נ, נו"ב, ד). הכניעה לכעס היא סימפטום לחולשה במאבק נגד היצר, נטען כאן. וחולשה כזו מסוכנת לא רק לאדם עצמו, אלא גם ובעיקר לתורה שהוא נושא בחובו. " אם מסוגיית הבבלי עולה שהמביא דבר שלא בשם אומרו כאילו גוזל ממנו רכוש יקר, הרי שמסוגיית הירושלמי עולה שמעשה כזה "גוזל" מן האדם את זכרו. כלומר, דברי התורה של אדם הם "ילדיו" הנושאים את ה"גנים" שלו אל העתיד ומשמרים את נוכחותו בעולם – במובן מסוים – אף לאחר מותו; מי שאינו מזכיר את שם האומר, כאילו מוחה אותו מן העולם "

הסיפור שמציעים תלמידי ר' יוחנן לרבם אינו מתייחס לכאורה לתוכן דבריו – ר' אליעזר "מוחה" את זכרו – אלא רק לרגשות הכעס שלו. דומה שהם חשים שטענותיו כלפי ר' אליעזר אינן רק אוסף של טרוניות יחידאיות, אלא יש בהן שיקוף למצב-רוח כללי של כעס ועלבון, אולי מחמת חולשתו. למרות זאת, גם הסיפור שהם מספרים לרבם עוסק – במובן מסוים – בשאלת המשכיות התורה: ר' יוחנן, רומזים תלמידיו, חרד מפני מחיית שמו וזכרו התורני, אולם דווקא כעסו הוא האיום הגדול על המשך קיומה של התורה עצמה.