היכן אני נמצאת

מרחוק, עם וילונות ונקודות, הבניין שלנו ודאי נראה בניין עליז ואולי זאת האמת. אבל מי כבר מסתכל. מי בודק עד כמה אנחנו עליזים. זה רק לטובתנו שהבלוק שלנו לא מעניין זרים. הם מסביבנו, בונים לגובה ומשחקים במקלות ואבנים. העתיד מתקרב אליהם על בהונות ונושף להם על המצח אבל להם אין מושג. כאילו כדורגל יציל להם את החיים. אנחנו לעומתם, כותבים בפנים. עושים לנו את הגבולות שלנו ממילים. ככה אמרה מורתי לכתיבה. העולם הוא מה שהוא ואנחנו מה שאנחנו. ולדעתי זה באמת תופס אצלנו, מלבדה, שהיא כבר המורה, ומלבדי, שאהיה סופרת.

(מתוך "שנות החלב", 2013)

 
יערה שחורי. ילדה מזלג, לא ילדה כף (צילום: אריק סולטן)

אז גם הדברים הפראיים מתגלים

בתור ילדה, רציתי לחיות בשפה. רציתי שהמילים יהיו בית וגוף. וכטבען של ילדות, או לפחות של ילדות מסוימות, ביקשתי שהשפה תשמש גם ארמון עם צריחים וחפיר. התאהבתי עד מחנק במילים שהמובן שלהן היה קלוש מבחינתי. זאת היתה שפה שתפקדה כמו תיבת אוצרות שמכילה אצדעות ומוסלין וכינויי גוף רשמיים, אזמרגדים וברקת ויפעה ושנץ, לוח צפחה ואחלמה, אנפילאות ואזדרכת. קשה שלא לחוש אי נחת מול מחלת הים הלשונית הזאת, אבל אני דווקא מחבבת במאוחר את הילדה ההיא, שנזקקה לסיפון גדוש אוצרות המיטלטל אנה ואנה, קוראת צעירה שלהטה בלהט החיפוש הנואש אחר המילים.

שפה חיה, או לפחות נושמת מחדש, כשמילים מתנגשות זו בזו, כשהפלא בוקע מתוך היום יום. כשהמילים הן במיטב סדרן וכשהסדר משתבש. נכון, זה  דבר והיפוכו, אבל אני עומדת על כך. אני זקוקה לשפה שהקצוות שלה שבורים כשמשהו ניתץ במגע. אז היתה ילדה שאהבה מילים שהזדהרו ונעו כמו שמלות בנשף מחולות, אבל העיקר הוא איך לעשות דברים עם מילים.

עטיפת הספר "שנות החלב"  מבחינתי, השירה היא השפה הראשונה. בשירה מתחולל ה"בראשית ברא", אבל דווקא בכתיבת פרוזה ניתן לי חופש חדש-ישן. אין זו אבחנה גורפת על ההבדלים בין שירה ופרוזה, אלא ההבנה מה אני יודעת ורוצה לעשות. היכן אני נמצאת. זה כמו להבין פתאום באילו מים את אמורה לשחות ולגלות שכתב התנועות ידוע לך, לפחות בחלקו. משהו בפרוזה נותן לי את תחושת השייכות, כאילו שבתי הביתה ולא לארמון או למוזיאון, או לארמון שדייריו המלכותיים כבר עזבו או גורשו ועתה הוא מוזיאון. אני מוכרחה להיכנס לשם גם ברגליים מלוכלכות, אחרת זה פשוט לא מתרחש. כששוחים במים האלה, מוקפים בהמון חיות נכחדות וחדשות. אפשר גם להיות ילדה מזלג ולא ילדה כף, כמו שכותבת נורית זרחי; לדקור ולאו דווקא לחפון מרק.

אז לדעת שהלשון הזאת ניתנת לך זאת מתנה גדולה. לעשות בה ולהיעשות על ידה, שהלשון יכולה להפתיע אותך, שיש לך תחושה של היות בבית, בתוכה. אז גם הדברים הפראיים מתגלים, קרובים ורחוקים, כמו משהו שתמיד היה בזווית העין ומתגלה.

המותרות היו גלויים. השפע סימא את העיניים ולנו לא היה אכפת. למי אכפת שהגברים היחידים כמעט באזור נשפו לנו עשן בעיניים. לא כדי להשמיע את העצב המתוק שלנו באנו. באנו כדי להעביר עוד יום בשעה שהשתוקקנו ללילה. בהתחלה רק ביקשנו שינגנו בפסנתר, שמישהו יאהב את הקליפה שלנו, שיוסרו מאתנו אצבעות דביקות, אצבעות תובעניות, רודניות, שלא נצטרך להתפעל מעלה נושר או מציפור, שלא נחזור לשיר בקול רך, שלא ניאלץ להגיד לא וכן, להכריע, להחליט, לשמור, לטפל. רצינו להיות בעולם בלי אבא ואימא. אבל עולם כזה אין.

(מתוך "שנות החלב", 2013)

הסמוך למודע דרש להקים קיר

יותר ממילים ראשונות, אני זוכרת את הקול של אימא שלי. אני זוכרת את הסיפורים שסיפרה לי כשתרגמה בעל פה מספרים כתובים אותיות זרות. מאוחר יותר, אני זוכרת את הסלידה של הוריי ממילים מופרזות. כמה כעסו שהשתמשתי פעם במילה "מקסים", כאילו היה זה איזה עוול לשוני. מין אנינות לשונית שכזאת, שאימצתי וגם דחיתי. בעיניי, המילה "נורא", שרבים סולדים ממנה, נפלאה דווקא כשהיא משנה מובן. המעבר מ"נורא עלילות" ל"נורא יפה" טוב בעיניי.

יש סיפור של אורלי קסטל בלום ששמו "גשרים", שאני אוהבת מאוד. אני מצטטת מהזיכרון, כך שאולי איני מדייקת. בכל אופן, במהלך הסיפור, המספרת מגיעה למסקנה ששגיאות וצרימה בעברית התקנית הן כמו עדות פנימית לשקר. אם מישהו אומר "אני יבוא אליך", תהיי בטוחה שהוא לא יבוא. אני מאמצת את ההסבר הזה בשתי ידיים, אף שהוא נותר בינתיים קוד סגור ולא קוד פתוח.

השפה לשה את עצמה, יוצרת אפשרויות. כותב מוכרח לשלוט בשפה עד הרגע שהשפה שולטת בו, אבל גם הקצוות הפתוחים, הפרומים, הכרחיים. אנחנו זקוקים ללחן העתיק של המילים כמו למנגינה שמגיעה ממקום אחר. ריב הלשונות שכך מזמן, ובעוד איני מפחדת מהשפעות זרות, דווקא טהרנות מפחידה אותי. יהיה לעברית אשר לעברית. אבל ככותבת, אני קודם כול קוראת. אני כמעט לעולם לא מתחילה מהדף הריק. אני נאחזת בסנסניו של טקסט אחר, גם אם אינני יודעת זאת. " כשכתבתי שירה, החלומות שלי היו מסועפים ועשירים. עכשיו, כמו אצל הדמויות ב"שנות החלב", החלומות שלי ליטרליים להפליא. ההמצאה, כך נדמה לי, עברה אל כתיבת הפרוזה "

כשהייתי בת שש נפצעתי בגיד אכילס. זה סימן שהעולם עושה בך, ובמקרה ההוא, העולם התגלם בקורקינט אדום וחד שפה. הפציעה הזאת הרחיקה אותי לשנה מהעולם. כיתה א' עברה בבית החולים הדסה תל אביב, שכבר מזמן אינו עומד על תלו. זו השנה שבה למדתי לקרוא. זאת השנה שבה התאהבתי במילים הכתובות, אלה שקראו לי ואלה שקראתי בעצמי. כשעברנו לקיבוץ, שנה מאוחר יותר, דיברתי כמי שבלעה ספר ישן. ומה שמוזר הוא שזה לא היה מן ההכרח. התגאיתי במילים שצדתי, בסלסולי הלשון. רציתי ביפעה הזאת וחשבתי שאני מתהדרת בנוצות היפות מכולן. זה לא עבד, אפשר לתאר. עורב שנקוטו בו חבריו העורבים, כמו שכתבה רביקוביץ, אבל את שורות "רק האבק ליווה אותי" גיליתי במאוחר. צידה שהגיעה בזמנה ושלא בזמנה.

כשכתבתי שירה, החלומות שלי היו מסועפים ועשירים. שוב ושוב נודע לי מתוך החלום שאני חולמת, כאילו הסמוך למודע דרש להקים את הקיר, כי הכול נהפך פריך כל כך. עכשיו, כמו אצל הדמויות ב"שנות החלב", החלומות שלי ליטרליים להפליא. ההמצאה, כך נדמה לי, עברה אל כתיבת הפרוזה.

אנחנו לא חותמים על שום דבר שכתבנו, אין טעם אפילו להזכיר את זה. עוד לא הגענו לרמה שמצריכה חתימה. אבל בסתר כולם מתאמנים על החתימה שלהם, חותמים עם המזלג ברוטב ומוחקים, מכרסמים את ראשי התיבות שלנו בבטטות מתוקות שאימא של רובי העלתה לדירה של המורה. בכל יום אני מרחמת על המורה שלנו, המסורה, שהיא כבר כזאת זקנה בגילה. שהיא לא יוצאת מהדירה. שאנחנו הקשר שלה לעולם החיצון. אסור להראות לה רחמים אבל בלבי אני מצטערת עליה שהיא כזאת חסרת כול, שהיא צריכה אותנו כמו מי ששולח ציפור מהחלון ומחכה שתחזור כבר. שהעתיד שלה קורה עכשיו.

(מתוך: שנות החלב)

* יערה שחורי, סופרת. משוררת, עורכת ספרות מקור בהוצאת כתר. ספר שיריה "אצבע, שן, כנף" ראה אור ב-2010 בהוצאת עם עובד. ספר הנובלות "שנות החלב" ראה אור באחרונה בהוצאת כתר