עומד אצל חלון ראווה

השירים שבחר לירן דנינו לבצע במופע "נקודות תרבות" מייצגים את התחנות העיקריות בהתפתחותו של מאיר אריאל כאמן פורץ דרך. ראשית, "זרעי קיץ" – שיר על היקסמותו של נער שבגר מהטבע שהוא מוקף בו. האיש הזה נולד ב-1942 כבן הזקונים האהוב של גודה וסשה אריאל, ממייסדי קיבוץ משמרות. הוא ידע שהוא בן לדור הראשון של ילידי הארץ, ונוף הארץ נספג בעורו. אחותו הבכורה, איה, מספרת שכל ימיו הוא הריח את הפריחה בעצי המטע ממרחקים שלא יאמנו.

את "טרמינל לומינט" שר מאיר אריאל באלבום העצמאי הראשון שלו "שירי חג ומועד ונופל", שהופיע ב-1978. הוא היה בן 36 – גיל מאוחר לאמן שיוצא לדרך. שנים רבות הוא כתב שירים בהשראתו של נתן אלתרמן למגירת חדרו בקיבוץ ומסכתות לחגי הקיבוץ. ב-1967 הוא פרץ לתודעה הציבורית עם שיר אחד ויחיד, "ירושלים של ברזל",שהתריס כנגד "ירושלים של זהב" של נעמי שמר.

אבל הוא רצה לכתוב שירים עצמאיים לגמרי - לא שירים שמתייחסים לשירים של אחרים. לכן הוא חיכה לא מעט.

אחרי מלחמת ששת הימים נסע לדטריוט, שם שימש שליח עלייה. שם הוא גם שמע את בוב דילן, ודילן עזר לו למצוא את עצמו כאמן. הוא גדל על שירי ארץ ישראל שפזמונאי כתב להם מילים, מלחין אחר כתב להם מוזיקה וזמר שלישי שר אותם. דילן עשה את כל שלושת הדברים לבדו. כך נולד סוג חדש של אמן - זמר-כותב. מאיר אריאל מלמד כבר ארבעה דורות של מוזיקאים ישראלים לאמץ ולפתח אותו פיתוח עצמאי ויצירתי.

"טרמינל לומינט" הוא חלום על מטוס שממריא דרך דמעה שקופה, והוא גם סיוט על מטוס שמתפוצץ. אבל גם החלום וגם הסיוט, גם המילים וגם המוזיקה, גם הדיבור וגם השירה – כל כולם טבועים בחותמו של מאיר אריאל. ואם אל תוך הקול האישי מאוד מתגנב גם חלום-מרחקים של ישראלים רבים, וגם סיוט-טרור של ישראלים רבים, זאת דרכו של האמן החדש הזה, הזמר-כותב, להכניס גם אותנו אל תוך חשבונו עם עצמו.

"נשל הנחש" הוא חשבון גדול ואחר שעשה מאיר אריאל עם עצמו ועם הסובבים אותו כאשר עזב את הקיבוץ אחרי 44 שנות חברות ואחרי שנתיים שבהן שימש מזכיר. חלום הקיבוץ שלו, וגם של ישראלים רבים, הלך והתפוגג, והוא ירד מן העגלה הנוסעת ועבר לחיות בתל אביב - לא בלי שהתגעגע לקיבוץ עד יומו האחרון; לא בלי שהיו לו רגשות אשמה כלפי אביו, שהיה מנהל בית הספר של הקיבוץ והיה נוהג להזמין אליו תלמידים שהתרשלו בלימודים ולומר להם "תעזבנו יום יעזבך יומיים".
 

 
מאיר אריאל, "זרעי קיץ"
 

ב"שדות גולדברג" חוזר מאיר אריאל הבוגר, המצולק, אל השדה של "זרעי קיץ", השדה שאהב כל כך, והוא מוצא בו "גולד" - לא במובן של זהב שיבולים, אלא במובן של כסף לנדל"ן. והוא כולו אזהרה וחרדה מפני הטבע שהיה חלום של יופי ישראלי ונעשה ביטוי של רדיפת בצע ישראלית. ואף על פי כן, הוא לא סיים את השיר בלי שהזכיר את היופי העתיק של השדה "בשיר השירים": "אל שלחייך פרדס רימונים, כפרים עם נרדים". שפה שדורות רבים שמרה על שיר השירים לא בקלות תוותר על הפרדסים ועל הכפרים לאנשי המטר-רץ והכסף.

"לא יכול להוריד ממך את העיניים" ו"היכנסי כבר לאוטו וניסע" הם מאיר אריאל שידע גם לשיר על אהבה בשלה, על חיים משותפים עם אישה לאורך שנים, על הדבש שבהם ועל המרור שבהם וגם על החיוך שבהם. " ב"שדות גולדברג" חוזר מאיר אריאל הבוגר, המצולק, אל השדה של "זרעי קיץ", השדה שאהב כל כך, והוא מוצא בו "גולד" - לא במובן של זהב שיבולים אלא במובן של כסף לנדל"ן. הוא כולו אזהרה וחרדה מפני הטבע שהיה חלום של יופי ישראלי ונעשה ביטוי של רדיפת בצע ישראלית "

את "שלל שרב" ואת "מתחת השמים" כתב מאיר אריאל לא לעצמו (ולא למוזיקה שלו), אלא לגידי גוב ולדייוויד ברוזה. לא במקרה נעשו שני השירים האלה מזוהים כל כך עם אישיותם של הזמרים ששרו אותם. מי שידע להביט אל מסתרי נפשו בשיריו שלו היה נדיב מספיק כדי לכתוב שירים לאחרים על פי אישיותם שלהם.

מאיר אריאל השאיר אחריו כאשר מת בטרם עת יצירה מעמיקה מאוד. היא היתה כולה שלו. ולכן היא גם מצפה למוזיקאי צעיר שיביא אל מאיר אריאל את עצמו, את מעמקיו שלו.

לרשימת המופעים המלאה שתוצג בסדרה