נא להתנהג בהתאם

רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא. א"ל רבי יצחק בר ביסנא: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא? ובעט ביה. א"ל ר' זריקא: בגין דהוה שאיל לך את בעיט ביה?! א"ל: בגין דלא הוות דעתי בי (ירושלמי, שקלים נא ע"א ; ח, א)

 
בתלמוד הבבלי, תיאור של אלימות בין מורים לתלמידים אינו נדיר (ת'ינקסטוק)

תרגום:

רב ביבי היה יושב ושונה (את) זה המעשה. אמר לו ר' יצחק בר ביסנא: אמר לו: עד רביעית – טהור, יותר מכאן – טמא? ובעט בו (רב ביבי). אמר לו ר' זריקא: בגלל שהיה שואל לך אתה בועט בו?! אמר לו: בגלל שלא הייתה דעתי בי.

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק השמיני במסכת שקלים  מגדירה את מרחבי הזמן והמקום שבהם רוק שנמצא בירושלים נחשב טהור או טמא. בעקבות זאת, דן התלמוד הירושלמי במקרים שבהם דם יכול להיחשב טהור. הקטע שיידון להלן לקוח מדיון זה.

דיון:

רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא –

הקטע הקודם לזה שיידון כאן מספר: "ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי (אומר): מעשה בפרידה משל בית רבי (יהודה הנשיא) שמתה וטיהרו (חכמים) את דמיה משום (שלא היה מספיק דם כדי שהיא תיחשב) נבילה. ר' אליעזר שאל לר' סימון: עד כמה (דם ניתן לטהר)? ולא הגיב לו. שאל לר' יהושע בן לוי, אמר לו: עד רביעית (של לוג, כלומר בין 75 ל-150 מ"ל) – טהור, יותר מכאן – טמא. והורע לר' אליעזר שלא חזר לו ר' סימון (על) ההלכה" (התרגום שלי). ר' אליעזר אינו מרוצה מאי תגובתו של ר' סימון לשאלתו. מניסוח הדברים לא ברור אם הוא כועס על ר' סימון מפני שלא הגיב לשאלתו או שמא מפני שלא מסר את הלכתו של ר' יהושע בן לוי באופן מדויק.

הסיפור לעיל מופיע בצמידות לזה הנדון כאן פעמיים נוספות בתלמוד הירושלמי (שקלים מז ע"ג; ג, ב ושבת יא, א; ח, א). סביר, אפוא, שהם בבחינת יחידה ספרותית אחת. משותף ביניהם לא רק העיסוק בהלכה בעניין כמות הדם הטהורה, אלא גם תיאור של יחסים מורכבים בין מורים ותלמידים.

א"ל רבי יצחק בר ביסנא: עד רביעית טהור יותר מיכן טמא –

ר' יצחק בר ביסנא (ובחלק ממקבילות הסיפור – בר כהנא) מבקש ללמוד עיקרון הלכתי מתוך הסיפור שסיפר רבו: מהי כמות הדם המרבית שניתן לטהר ושמעליה ייחשב הדם לטמא? שאלתו מנוסחת כתשובה פוטנציאלית לשאלה זו ("רביעית") ומהמשך הסוגיה מתברר שזו אכן התשובה הנכונה.

ייתכן שרב ביבי ור' יצחק בר ביסנא הם תלמידים-חברים, בני אותו הדור, אולם כאן האחד מלמד והאחר מבקש ללמוד. בניגוד למה שמסופר לעיל על ר' סימון ור' אלעזר, כאן אין הנשאל מתעלם מן השאלה ומן השואל, אלא דווקא מגיב אליהם. באופן ישיר וכואב.

ובעט ביה –

בתלמוד הבבלי תיאור של אלימות פיזית כחלק מן הקשר בין מורים ותלמידים אינו נדיר. לעתים מדובר באלימות מתוך כעס. למשל: ר' יוחנן זעם על בקשתו האקדמית המוגזמת של ר' שמלאי (בבלי, פסחים סב ע"ב), ור' יונתן בן יוסי כעס על שאלתו – הטיפשית ככל הנראה – של תלמידו (בבלי, שבועות יח ע"ב). על שני המורים מסופר שלקחו רגב אדמה וזרקו על תלמידיהם. במקרה אחר אלימות המורה מתוארת כחלק מהותי מתהליך הלימוד: "ברוריה מצאתו לאותו תלמיד שהיה לומד בלחישה. בעטה בו, אמרה לו: לא כך כתוב עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה (שמ"ב כג, 5)?! אם ערוכה ברמ"ח איברים שלך – משתמרת, ואם לאו – אינה משתמרת" (בבלי, עירובין נג ע"ב-נד ע"א).

הבעיטה – המכאיבה לגוף – אמורה היתה להזכיר לתלמיד שלימוד תורה נעשה בכל הגוף ולא רק בלב. מי שאינו אוהב את שיטת החינוך הזאת מוזמן להתפלמס עם התלמוד, שטוען לשבחה של ברוריה ומציין שתלמידים הלומדים בלחש – סופם שיישכח תלמודם.

אני מודה שאיני בטוחה מה כואב יותר או מה מלמד פחות – התעלמות (כר' סימון) או בעיטה (כרב ביב). שתי התגובות מכילות (ובהכרח גם מובנות כך בידי השואל עצמו ובידי הסובבים) פן אישי כלשהו; שתיהן יוצאות מן הלב ונוגעות-פוגעות בלב; בשתיהן אין ניתנת תשובה ישירה לשאלה הנשאלת, ועם זאת, יש בהן מסר חינוכי (או אולי מסרים חינוכיים) כלשהו, שאינו מעודד לגמרי המשך דיון ולמידה.

שלא כמו בתלמוד הבבלי, כאן – בתלמוד הירושלמי – מובע קול ביקורתי כלפי התנהגות זו, מפיו של ר' זריקא הצעיר. "בגלל שהיה שואל לך אתה בועט בו?!" תמה ר' זריקא על רב ביבי. ממתי זוכה שאלת תלמיד – ועוד כזו המראה כי הבין את שלמד – לתגובה אלימה?!

כרמלה גרוס ואגנר: "חנוך מחנך"; מתאים לענייננו
  

בגין דלא הוות דעתי בי –

רב ביבי מסביר: זה לא בגללו, זה בגללי. הבעיטה, לפי רב ביבי, לא נבעה ממשהו בתלמיד או בשאלתו, אלא ממצבו הנפשי של המורה. "לא הייתה דעתי בי", אומר רב ביבי: במקום שבו אין דעת – אין שליטה, ובמקום שבו הראש לא עובד – עובדות הרגליים (או הידיים).

רב ביבי מסביר את עצמו גם באמצעות מדרש של ר' חנין: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד (דברים כח, 66) – זה (מכוון למי) שהוא לוקח לו חטים לשנה (בלבד ואינו בעל קרקע); וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם (שם, שם) – זה (מכוון למי) שהוא לוקח (חיטה) מן המוכר (לשבוע מראש); וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ (שם, שם) – זה (מכוון למי) שהוא לוקח מן האופה (כיכר אחת בכל פעם); ואני סומך על האופה". את הפסוק המאיים על ישראל בקללות נוראות אם ייכשלו בקיום הברית עם אלוהים "מתרגם" מדרשו של ר' חנין לקשיים כלכליים יומיומיים למדי: בלא קרקע אין הפרנסה מובטחת ליותר משנה, והחשש מעניוּת מרחף תמיד; הקונה את החיטה ממוכר החיטה לא יכול לקנות בכמויות גדולות, ולכן יכול להבטיח – במקרה הטוב – את מזונו רק לשבוע מראש; הסומך על האופה, אין פרנסתו מובטחת מעבר לכיכר הלחם האחת שהוא רוכש בכל יום. זה, אומר רב ביבי, מצבי שלי. " הבעיטה – המכאיבה לגוף – אמורה היתה להזכיר לתלמיד שלימוד תורה נעשה בכל הגוף ולא רק בלב. מי שאינו אוהב את שיטת החינוך הזאת, מוזמן להתפלמס עם התלמוד, שטוען לשבחה של ברוריה ומציין שתלמידים הלומדים בלחש – סופם שיישכח תלמודם "

החברותא שלי מציע שניתן להבין את הדברים גם כמטאפורה: מי שאינו בטוח בתורתו וחושש תמיד שמא תשתכח ותיעלם ממנו, דעתו אינה מיושבת. הוא חושש מכל "סטייה" מסדר הלימוד (כגון שאלה של תלמיד), ותסכולו עלול להוביל לאלימות.

אני אוהבת פירוש זה, אבל כאן אני רוצה להדגיש את הקריאה ה"פשוטה", הכלכלית.

בדף קודם דנתי בדברי ר' שמעון בר יוחאי, שטען: "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין (או – ושנִיים) להם אוכלי תרומה" (מכילתא "בשלח", מסכתא "ויהי"). לדעת רשב"י, רק מי שמשוחרר לחלוטין מקשיי פרנסה יכול ללמוד תורה ברצינות ובהתמדה. רב ביבי מעיד על עצמו שחוסר הביטחון הכלכלי שלו משפיע על יכולתו ללמד תורה: כשדעתו מופנית לבעיות פרנסה, אין הוא מרוכז בשיעור; כשפגיעותו הכלכלית בראש מעייניו – התורה שהוא אמור ללמד נפגמת בד בבד עם התערערות שליטתו העצמית ועם התעוררות האלימות שבו.

דומה שהתנהגותו אינה מקובלת כאן על התלמוד, אך זה מאפשר לו להסביר עצמו ומותיר את הסברו בלא תגובה. רב ביבי אינו מטיח אשמה באיש, אבל אולי – כמוני – גם התלמוד נותר אילם מול הביקורת החברתית הקשה הנשמעת מתוך דבריו.