אל תיגע באמת

בבואי לבחור את הגיבור שלי, התלבטתי בין שניים: ג'וליאנו מר ומוחמד בכרי, יוצרים בשיעור קומה שהפכו את אמנותם לכלי ביטוי רב עוצמה שעיסוקו מלחמה למען הטוב; חיילים בצבא האור. מאפיין נוסף המשותף להם הוא שנדמה שהעולם "מעניש" אותם על אומץ לבם וגדלותם האנושית. והיות שאמונתי היא שהיקום איננו רע, יהיה נכון יותר לסייג ולומר: אנחנו, בני האדם, באשר הננו, מענישים את הגיבורים שלנו, את הנביאים שלנו, את המוכיחים בשער. מראשית ההיסטוריה צלבנו אנשים מוארים, והרשימה ארוכה.

 

ג'וליאנו מר נרצח. מוחמד בכרי, תודה לאל, חי ומתהלך בינינו עדיין, ועיניו רושפות בזעם קדוש. הוא הגיבור שלי, ואני כותבת את הדברים באמונה שיגיעו ויחלחלו ויסייעו להסיט מעט את כובד משקולת העוול שאנחנו עושים לאמן ואיש הרוח הענק הזה.

 

המרכז לתיאטרון עכו, ביתי, שעלה לקרקע ב-1985 בהנהגת דודי מעיין וחברים לדרך בעיר עכו, צמח והתפתח על ברכיהן המטאפוריות של אנטונין ארטו וירז'י גרוטובסקי. מבחינתי, ההגשמה האמיתית, האולטימטיבית כאמנית היתה מימוש של תחושת ייעוד עמוקה ומחויבות.

 

האמן הטוטאלי נתפס כשמאן; כלוחם רוח; כמכשף השבט שעושה עבודת ריפוי; וכנביא זעם שעומד ומוכיח את העדה בכל מחיר. וכשבאים לדבר על המחיר – הסקאלה רחבה. היא נעה על הרצף שבין אובדן אהבת הקהל (ודאי וודאי ניפוי מהקונצנזוס), התרוששות ונידוי וחרמות ובידוד.

 

גדעון לוי הפליא לתאר באחד ממאמריו האחרונים ב"הארץ", שכותרתו "בכרי בכרי", את הדינמיקה של היפוך האהוב לשנוא: האדרה והרמה של אמן והכרה בכישרונו העצום, עד הרגע שהוא "מפשל", כשהוא תוקע נפיחה בפרצופו של ההמון האוהב. הרגע שבו הוא אומר אמת, רחמנא ליצלן. הוא מקיים במעשה האמנותי שלו את חופש הביטוי ואת חופש הבחירה, וזה מסוכן מאוד.

 

וכך הפך בכרי בין לילה לערבי הרע, לסכין בגב האומה, לכפוי טובה, לבוגד.

 

אחרי שנים שיצרתי כאמנית במה בעכו, נתקלתי בקלפי טארוט, ואחד מהם שבה אותי במיוחד. קלף האיש התלוי. תלוי הפוך, רגלו האחת קשורה למשהו באוויר, והשנייה לידה חופשית. גופו תלוי במהופך וראשו-קודקודו לכיוון האדמה. זאת התנוחה שמצאתי את עצמי מגיעה אליה בכל אחת מהעבודות שיצרתי. תמיד הייתי באוויר בשלב כלשהו של האירוע האמנותי, ותמיד במהופך.

 

כשביקשתי לקבל הסבר על משמעותו של הקלף, התברר שזהו האיש התלוי שלוקח על עצמו את תחלואיהם של החטאים והמכאובים של החברה, כמו ישו על הצלב, כמו שמאנים שנכנסים לטראנס ומכילים את הדבר שפשה בצאן העדה או את הבצורת המכה.

 

משחר ההיסטוריה אהבו אותנו האמנים מקוריים, בעלי תעוזה, מתריסים – אבל רק עד גבול מסוים, שמתרחב או מתכווץ בהתאם למקומו האתנוגרפי. "רק עד כאן! אופס, אל תיגע לי שם. לא לא, שם לא, עד כאן, כי יש גבול".

 

לא. אין גבול. אין גבולות לאורה הבהיר של האמת, וככל שתענוה, כן תרבה וכן תפרוץ. האמת הזאת מושמת בכל פעם בפיו של מישהו אחר. מורים רוחניים, פילוסופים, אנשי דת, אמנים, אמנים, אמנים.

 

מוחמד בכרי אינו מוכן לשלם את המחיר לאלוהי התהילה, השקט הכלכלי וזחיחות הדעת. הוא מכיר את קיבתו הרגישה. הוא יודע שאם לא ילך לישון על בטן ריקה ושקטה, הוא לא יצליח לעצום עין.

 

כשאני פוגשת תלמידי משחק, אני תמיד חוזרת איתם לשיחה שנסבה על השאלה למה אתם עושים את זה, למה בחרתם דווקא בזה, ואני  תמיד מציעה להם לא לבחור בדרך הזאת אלא אם כן הם לא יכולים אחרת. כשרואים את בכרי על הבמה ומחוצה לה, בין שזה בהתכנסות  מחאה ובין שזה בהצגה רפרטוארית, קלאסיקה, מודרנה – עיניו תמיד רושפות. לכל אורך שנות עבודתו, הוא תמיד עשה בחירות שהיה בהן ערך מוסף; מעבר לתפקיד, מעבר למעשה האמנות גרידא.

תמיד יכולים לראות אותו על במות חברתיות, פוליטיות, לוחם דרך המילים, דרך השירה; זועק את זעקתם של אלה שקולם אינו נשמע, ובהקשר שלנו, את זעקתם של אלה שאיננו יכולים ורוצים ומסוגלים לשמוע; מציב בפנינו מראה דוקרנית, שאנחנו מנפצים פעם אחר פעם, והרסיסים ננעצים בבשרינו.

הנה הוא שוב עם הזעם הקדוש שעליו דיברו מורים רוחניים. הזעם שהביא את משה לנתץ את לוחות הברית בירידתו מהר סיני, את ישו להשתולל בבית המקדש ולהפוך את שולחנות הסוחרים, שהפכו את בית המקדש לבית מסחר. מוחמד כאן איתנו, מולנו, ושום פסק דין או משפט ראווה או התלהמות תקשורתית או ציבורית זו או אחרת לא יעמעמו, ולו במקצת, את הבערה שבעיניו ובלבו.

Model.Data.ShopItem : 0 6