רק המילים שורדות

פזמון לילי לרוכבת אופניים

בַּקֶּצֶב הַנּוֹבֵעַ מֵרַגְלַיִךְ

בַּקֶּצֶב שֶׁהוֹדֵף אֶת הַדְּוָשׁוֹת

בָּעֶצֶב הַמְלַוֶּה אֶת גַּלְגַּלַּיִךְ

בָּעֶצֶב שֶׁמּוֹלֵךְ עַל הַתְּחוּשׁוֹת

בָּרֶצֶף שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת חַיַּיִךְ

בָּרֶצֶף שֶׁאֵינֶנּוּ אֶלָּא שֹׁד

בַּקֶּצֶף שֶׁנִּתָּז מִבֵּין גַּלַּיִךְ

בַּקֶּצֶף שֶׁעוֹלֶה מִתְּהוֹמוֹת

בַּמֶּלֶל שֶׁמֵּצִיף אֶת הָאָזְנַיִם

בַּמֶּלֶל שֶׁהוֹרֵס אֶת הַלְּבָבוֹת

בַּהֵד הַמִּתְפּוֹגֵג שֶׁל מֶחְווֹתַיִךְ

בַּהֵד אֲשֶׁר נִבְלָע בֵּין רְחוֹבוֹת

בַּנְּשִׁיקָה הַמְצַמְרֶרֶת אֶת שְׂפָתַיִךְ

בַּנְּשִׁיקָה הַמְרַחֶפֶת עַל בּוֹרוֹת

בַּיְלָלָה שֶׁנִּשְׁלְחָה בְּעִקְּבוֹתַיִךְ

בַּיְלָלָה אֲשֶׁר גּוֹדֶשֶׁת חֲצֵרוֹת

עם אילנה רפי וייכרט (צילום: דינה גונה) 

בין גיל 15 לגיל 18 הייתי מאוהב בבחורה ששמה אילנה שגרה בשכונת ילדותי, רמת אביב. נהגתי לשבת שעון בגבי אל עמוד חשמל ולהמתין שעות לרדתה מביתה ואז ללוותה בעיניי או בגופי לחברותיה או לקניות או לטיול ברחובות השכונה. סביב דמותה רקמתי עשרות רבות של שירי אהבה בוסריים, רובם ככולם בחרוז ובמשקל. אני זוכר שכשחרזתי אילנה/פטמורגנה, הוצפתי באושר עצום, כאילו מצאתי את המפתח לאיזה שער קסום שדרכו אפשר להיכנס לממלכת האהבה והשירה. בדיעבד, זה לגמרי לא רע. לא קל לחרוז שמות עם מילים לועזיות.

הלשון היא הכלי המרכזי שלנו. תמיד יש לזכור שהיא מצויה בפה היונק, שהיא האיבר המנשק כשאתה חושק, שהיא מאפשרת לזעוק מילים כשכואב והיא גם הכלי שלנו להכלת העולם והנשק שלנו אל מול המוות, כי המילים שאנו מייצרים, טובות יותר או פחות, שורדות.

גלגיליות

 וְהִנֵּה שׁוּב אַתְּ טָסָה

בַּשְּׁבִילִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְכָךְ

מֵאֲחוֹרֵי הָאִצְטַדְיוֹן שֶׁל נְעוּרַי

רַגְלֵךְ הַיְמָנִית הוֹדֶפֶת אֶת גּוּפֵךְ

אֶל אֲחוֹתָהּ וְכָל גֵּוֵךְ

מֻטֶּה קָדִימָה אֶל הַמֶּרְחָבִים

הַשֶּׁמֶשׁ מֵיטִיבָה אִתָּךְ וְרוּחַ מְתוּנָה

לוֹטֶפֶת אֶת רָאשֵׁי הַיְלָדִים

בִּטְוַח מַבָּט שֶׁל אִמָּהוֹת אוֹ שֶׁל סָבִים

וְהִנֵּה אַתְּ עַל עֲקֵבִים סַבָּה בִּתְנוּעַת מָחוֹל

וּמַפְלִיגָה הַרְחֵק עַל נַחֲלֵי בֶּטוֹן

שֶׁמִּתְפַּתְּלִים בֵּין מִדְשָׁאוֹת

אשֶׁר עַל גַּלְגִּלִּיּוֹת

פּוֹלֵחַ אֶת הַזְּמַן.

עם דר

מבחינתי, שירה היא גם מקור הקיום, כי אני מתפרנס מהוראה בתיכון, מהרצאות באוניברסיטאות ובמכללות ומסדנאות לכתיבה. כל היום אני עוסק בה, אם ככותב, אם כמתרגם, אם כמבקר, אם כמלמד. עם דר, בתי בת השבע, אני משחק במשחקי חריזה מתוחכמים כשאני רוחץ אותה בערב. אני אוהב ללוש את השפה, לכתוב מסרונים אוויליים בחרוז, במשקל ובאליטרציה, לחבר פזמונים עולצים או נוגים, וכשבא שיר רציני, אני בונה לו את הדגם הלשוני הראוי להכילו. אני אוהב משחקי אסוציאציות לשוניים, אטימולוגיות, תחדישי לשון. הלשון היא בשבילי חגיגה גדולה בשני מובניה, תמיד קשורה בתשוקה העצומה לחיות, לחוש, לנשק, לנסח.

למיטב ידיעתי, מילים אינן נעלמות. הן יכולות להידחק לשולי הדיבור או העשייה הספרותית, לפעמים לשנים רבות, אבל יום אחד יימצא היוצר שיציף אותן בחזרה וירענן אותן וינגב מעליהן את האבק, והנה הן נוצצות מחדש באור יקרות כאילו לא עברו אלף או אלפיים שנה מאז נולדו. הדיבור יקר לי כי הוא צורה של תקשורת שיכולה להיות מבריקה, שנונה, חכמה. למרבה הצער, רבים מדי מטמאים אותו בסוגים שונים של פורנוגרפיזציה. אני מתעב דיבור גס ואלים. בחיים וגם בשירים. כשאני מתרגם שיר, על פי רוב, לא אקח מילה ארכאית שאין לה חיים ממשיים בהווה ולא אשתול אותה בהקשר של דיבור חי, אלא אם כן משהו בהקשר יתבע זאת באופן מפורש.

• " מכעיס אותי שיוצרים רבים מדי רוצים ליצור בלי לשלוט בכלי שלהם, בלשון. זה יוצר ספרות שטחית, רזה, חסרת מעמקים, מביכה. הדיבור בספרות הוא דיבור מאורגן אבל מדויק מאוד. הוא יכול לחקות את המציאות ויכול לעצב אותה ויכול לפייט אותה. רק שיהיה מעניין, ראוי, מאתגר, חיוני, חי "

עם שידור הלווייתה של שימבורסקה

עַכְשָׁו כָּל יְקוּמַיִךְ צֻמְצְמוּ

כְּדֵי כַּד שֶׁל אֵפֶר בְּאַדְמַת פּוֹלִין

אַךְ בָּאֲוִיר תָּלוּי עוֹד זֵכֶר פְּעִימָה

שֶׁל לֵב רָחָב אֲשֶׁר הָלַם כָּאן לְהַדְהִים

וְכָל אֲשֶׁר הִשְׁאַרְתְּ בְּסַד שׁוּרוֹת הַשִּׁיר

נִקְמַת יָדָהּ שֶׁל בַּת תְּמוּתָה

שֶׁרָאֲתָה דְּבָרִים שֶׁלֹּא רָאִינוּ

גַּם אִם שִׁעַרְנוּ שֶׁהֵם שָׁם

תָּמִיד הֵבַנּוּ שֶׁטָּעִינוּ

כִּי רַק שָׁעָה שֶׁשַּׁרְתְּ אוֹתָם

פִּתְאֹם נִגְלוּ לִפְנֵי עֵינֵינוּ

וְקֵץ הַגּוּף הוּא רַק מוֹתוֹ שֶׁל הַחוֹלֵף.

אַךְ אַתְּ טָבַעְתְּ חוֹתָם

וְגַם הַמָּוֶת נֶאֱלַץ לְהִצְטַנֵּף.

עם אלתררמן

מכעיס אותי שיוצרים רבים מדי רוצים ליצור בלי לשלוט בכלי שלהם, בלשון. זה יוצר ספרות שטחית, רזה, חסרת מעמקים, מביכה. הדיבור בספרות הוא דיבור מאורגן אבל מדויק מאוד. הוא יכול לחקות את המציאות ויכול לעצב אותה ויכול לפייט אותה. רק שיהיה מעניין, ראוי, מאתגר, חיוני, חי. אני אדם בעל סנטימנטים, ולא פעם, דווקא רבדים ישנים של לשון מעוררים את הדמעות בעיניי. אני עדיין יכול לקרוא את "הולכת את מעמי" של ביאליק ולבכות על העושר והגעגוע והאהבה. פתוס שירי, כשהוא חזק ומעוצב היטב כמו בשיריו הגאוניים של אלתרמן, הוא הדבר היפה ביותר שאפשר לחצוב מן הלשון. שירה היא אושר (של הנפש) שבא מיושר (של הרגש) ומכושר (של הביטוי) והוא כנחושת (מבחינת העמידות) והוא מנוגד לבית בושת (מבחינת האינטימיות והאצילות) והוא נמשך עד חושך (כלומר עד שנמות).