צער לך וצער לי

ואמר רבי אבא בר זבדא, אמר רב: אבל חייב בסוכה. פשיטא! מהו דתימא? הואיל ואמר רבא, אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא, קא משמע לן. הני מילי צערא דממילא, אבל הכא איהו הוא דקא מצער נפשיה – איבעי ליה ליתובי דעתיה. (סוכה כה ע"ב, ע"פ כתבי היד)

תרגום:

ואמר ר' אבא בר זבדא, אמר רב: אבֵל חייב סוכה. פשוט! מהו שתאמר? הואיל ואמר רבא, אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, זה (האבל) גם מצטער הוא, משמיע לנו (עניין זה). אלה הדברים (עוסקים ב)צער שממילא (קיים), אבל כאן (האבל) הוא (זה ש)הוא מצער עצמו – נצרך לו ליישב דעתו.

 צער שזקוק לפרטיות (Thinkstock)

הקשר:

במשנה הרביעית בפרק השני של מסכת סוכה שלושה "פטורים" מן הסוכה: "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה; חוֹלין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה; אוכלין ושותין עראי (כלומר, סעודה קלה) חוץ לסוכה".

הדיון התלמודי באבֵל קשור לשני הפטורים הראשונים: לוויית המת וקבורתו הן מצוות, וכמו כן, אבֵל יכול להיחשב כסוג של חולה. הסוגיה התלמודית תתאמץ להסביר אפוא מדוע האבל דווקא מחויב לשבת בסוכה. הקטע שיידון להלן לקוח מסוגיה זו.

דיון:

ואמר רבי אבא בר זבדא, אמר רב: אבל חייב בסוכה –

במהלך הסוגיה התלמודית מובאות שלוש אמירות של ר' אבא בר זבדא בשם רב: "אֵבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין... אבֵל חייב בסוכה... חתן, והשושבינין, וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה (ימי שמחת החתונה)".

האמירה הראשונה מנומקת: אבֵל פטור רק מן התפילין משום שבהן יש "פאר", ובאבלות – לפי התלמוד – יש מהות המנוגדת ל"פאר". כך מסביר רש"י: "כשמתפאר (האבל) מראה בעצמו שאינו אבל" (רש"י, סוכה כה ע"א).

האמירה השנייה אינה מנומקת, אולם דומה שאין בה צורך כלל: אם אבל חייב בכל המצוות (מלבד בתפילין), ברור שהוא חייב גם בסוכה. הביטוי "פשיטא! מהו דתימא" מכוון בדיוק לקושיא זו ולאופן שבו התלמוד ינסה ליישבה: לכאורה אמירה זו פשוטה ואין בה צורך, אולם – כפי שיסביר התלמוד מייד – היא באה להתמודד עם טענות אחרות שעלולות לעלות, ולכן היא דרושה כאן.

הואיל ואמר רבא, אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא, קא משמע לן –

כלל הלכתי אחר (בנוסח הדפוס הוא מופיע כאן מפי ר' אבא בר זבדא, אבל סביר שזו טעות) עלול להטעות את הפוסקים ביחס למחויבות האבל במצוות הסוכה. לפי כלל זה, מי ששרוי בצער פטור מסוכה.

בתחילת מסכת עבודה זרה מספר התלמוד בפירוט יצירתי על "מפגש" אחרית הימים בין אומות העולם ואלוהים. אומות העולם טוענים שהיחס המפלה של אלוהים לטובת ישראל אינו הגון, כיוון שאלה מקיימים מצוות רק מכיוון שנכפה עליהם לעשות זאת, ואילו להם – אומות העולם – לא ניתנו כל מצוות.

כך מספר התלמוד: "אמרו לפניו (אומות העולם) רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה! ... (ענה להם אלוהים) מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה! ... מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעֵט בסוכתו ויוצא" (ע"ז ג ע"א). הגויים אינם עומדים אפילו ב"מצווה קלה" של ישיבה בסוכה בתנאי מזג אוויר קשים, והנה ההוכחה שהם לא ראויים למצוות, וגם לו היו מקבלים אותן לא היו מצלחים לקיימן...
" רש"י גורס מצוות הסוכה חשובה יותר מאבלו הפרטי, ועליו להתגבר על הצער כדי "ליישב דעתו" ולקיים את מצוות הסוכה כראוי. בשם רבו, מביא הריטב"א טעם אחר: הישיבה בסוכה היא זו שיכולה לעזור לאבל להתנחם ולהרגיע את צערו "

אולם התלמוד מקשה על מסקנה פשטנית זו: "והרי אמרת (ש)אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו משום שישראל גם לפעמים נמשכת להם תקופת תמוז (חום הקיץ) עד החג (סוכות), והיה להם צער (לשבת בסוכה), והרי אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה!" (שם, ג ע"א-ע"ב, התרגום שלי). כלומר, מדוע נשפטים הגויים בחומרה אם אלוהים אינו מדקדק ומקפיד עם ברואיו, וגם לישראל שהחום בסוכה מציק להם ומצער אותם יש פטור מלשבת בה?

השאלה קשה וחודרת ומציבה מראה ישירה מול ה"אנחנו" החז"לי. התשובה – כמו הרבה פעמים בתלמוד – קצת פחות מתוחכמת: "נניח שפטור (המצטער מן הסוכה, אבל) לבעוט האם מבעט?!" (שם). כלומר, ישראל המצטערים רשאים אמנם לצאת מן הסוכה, אבל גם כשאינם מקיימים את מצוות אלוהים, לפחות אין הם "בועטים" בה.

הצער הפוטר מן הסוכה אינו רק צער החום, אלא גם צער הגשם, כפי שמסבירה המשנה: "ירדו גשמים – מאימתי מותר לפנות? משתסרח המִקפַּה (סוג תבשיל). משלו משל, למה הדבר דומה – לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו" (סוכה ב, ט). גשמים מרובים בסוכות הם סימן לכך שאלוהים אינו מרוצה מ"מתנת" הישיבה בסוכה של עבדיו - ישראל, ועל כן אין הם צריכים להמשיך בה.

לכאורה, ניתן להבין שאף האבֵל יהיה פטור מן הסוכה, שהלוא אין "מצטער" יותר ממנו. לכן, טוען התלמוד, ראויה היתה אמירתו השנייה של רב להיאמר וחשוב היה לציין במפורש שאבל חייב לשבת בסוכה.

הני מילי צערא דממילא, אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה – איבעי ליה ליתובי דעתיה –

ובכל זאת, תוהה התלמוד, מה ההבדל בין אבלים לשאר "מצטערים", הפטורים מסוכה?

הפטור, טוען התלמוד, ניתן למי שמצוות הסוכה עצמה מצערת אותו ("ממילא" משמעו "מהדבר"), למשל בחוּמהּ או בגשמיה; צער האבל, לעומת זאת, אינו נובע מן הסוכה אלא "מעצמו", ולכן דינו שונה. ומדוע מחויב האבל, למרות צערו, לשבת בסוכה? שתי אפשרויות הבנה יש להסבר התלמוד כאן.את מי מצערת מצוות הסוכה? (Thinkstock)

רש"י גורס: "חובה עליו ליישב דעתו למצוה". כלומר, מצוות הסוכה חשובה יותר מאבלו הפרטי, ועליו להתגבר על הצער כדי "ליישב דעתו" ולקיים את מצוות הסוכה כראוי. בשם רבו, מביא הריטב"א טעם אחר: "שכך ראוי שלא לפוטרו מן הסוכה, כדי שיתנחם ומיישב דעתו עליו". כלומר, הישיבה בסוכה היא זו שיכולה לעזור לאבל להתנחם ולהרגיע את צערו.

טעמו של הריטב"א מעניין בעיניי, ואני מוצאת שהוא מיישב את דעתי ביחס לסוגים שונים של צער. כאמור, אמירתו השלישית של ר' אבא בר זבדא בשם רב פוטרת את החתן מישיבה בסוכה. התלמוד תוהה על הסיבות לפטור זה, ובסופו של דבר, מציע שני טעמים לכך: "משום ייחוד" – בסוכה קיים חשש שהכלה הטרייה תתייחד עם גבר זר; ו"משום צער חתן" – בסוכה לא תהיה לחתן הזדמנות להתייחד עם אשתו (ואולי הוא אף ייתקף "חרדת ביצוע"). דומני ששני טעמים אלה נובעים מתפיסה משותפת: הסוכה היא תחום ביניים בין הפרטי והציבורי – מחד גיסא היא כ"בית" וכרשות היחיד, ומאידך גיסא היא נתונה בתוך "רשות הרבים", ולעולם אין בה באמת פרטיות.

צערו של החתן, לפחות לפי חלק מהדעות, מספיק כדי לפטור אותו מן הסוכה, אולם צער האבל מחייב אותו לשבת בה; לצער החתן, הסוכה נתפסת כמכשול, ולצער האבל (לפחות לפי הריטב"א) – כקב תומך. מתוך הדיון בפן החברתי והקהילתי הקיים בסוכה, אני לומדת שיש צער – כצער החתן – שזוקק יחידוּת ופרטיות כדי להתגבר עליו, אולם יש צער – כצער האבל – שחברת אנשים וקהילתיות יכולים דווקא להקל עליו ולאפשר לנושאו ליישב, לפחות מעט, את דעתו.