שמש, לך מצפים

מעשה ברבי אליעזר ששבת בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי, ואמרי לה (ויש שאומרים לה) בקיסריון, והגיע חמה לסוכה. אמר לו (יוחנן): מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו (ר' אליעזר): אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט. הגיע חמה לחצי הסוכה, אמר לו (יוחנן): מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו (ר' אליעזר): אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים. הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירשׂ עליה; הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא. לא מפני שהפליגו בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם (סוכה כז ע"ב)

הקשר:

המשנה השישית בפרק השני של מסכת סוכה מציגה שתי מחלוקות בין ר' אליעזר וחכמים. האחת  נוגעת במספר הסעודות שיש לאכול בסוכה, והשנייה בחובת הסעודה בסוכה בערב החג. בדיון התלמודי במשנה זו משובצים כמה סיפורים על ר' אליעזר, וזה שיידון להלן הוא אחד מהם.            האם מותר לפוסק הלכה להימנע מלהכריע מול השמש ההולכת ומתקרבת? (Thinkstock)

דיון:

מעשה ברבי אליעזר ששבת בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי, ואמרי לה בקיסריון –

עריכת הסוגיה מציבה את הסיפור הנדון כאן כקושיה על שתי אמירות של ר' אליעזר, המופיעות בעמוד הקודם: "אין יוצאין מסוכה לסוכה", "משבח אני את העצלנין שאין יוצאים מבתיהן ברגל" (סוכה כז ע"א).

כבודה של העריכה במקומה מונח, אולם הסיפור עומד ברשות עצמו כיחידה ספרותית שלמה. ככזה הוא מופיע גם בתוספתא (סוכה א, ט), וככזה אדון בו להלן.

בנוסח שלפנינו שתי אפשריות למקום המפגש. בתוספתא נפגשים ר' אליעזר ויוחנן בן ר' אלעאי בקיסריון, היא בניאס. התוספת התלמודית יכולה לנבוע מחוסר היכרות של היושבים בבבל עם הגיאוגרפיה הארצישראלית, אולם היא מכוונת את הסיפור, כבר מתחילתו, לרעיון שלכל עובדה כמה פרשנויות אפשרויות, ולכל שאלה – כמה תשובות.

יוחנן, הנזכר כאן, אינו מוכר ממקורות אחרים, אך כפי שמציג הסיפור הקודם בתלמוד, אלעאי אביו הוא תלמידו של ר' אליעזר. אמנם אין כאן מפגש מובהק בין רב ותלמיד, אולם הסיפור מציג מפגש בין-דורי, שבו הצעיר מבקש תשובות מן המבוגר.

והגיע חמה לסוכה. אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? –

הרב ובן תלמידו יושבים בסוכה, והשמש מתחילה לחמם אותם. התלמיד מבקש לדעת אם לפרוש סדין כדי להגביר את צל הסוכה.

לשאלת יוחנן שני פנים. הפן הראשון הוא הלכתי: האם מותר לפרוש סדין על הסוכה בשבת? שאלה זו נוגעת הן בהלכות סוכה (האם הסדין חוצץ בין הסוכה ובין היושבים בה?) הן בהלכות שבת (האם פרישת הסדין נחשבת כבניית אוהל, שאסורה בשבת?).

הפן השני הוא אישי: הצעיר דואג לרווחת המבוגר ולנוחיותו. " מרגע שהתלמיד מסוגל להכריע בעצמו, המורה יכול להותירו לבד. תפקיד הרב הוא ללמד – להעביר את תשובות העבר לתלמידיו ולתת בידיהם כלים לענות תשובות חדשות. תלמיד שפסק הלכה בעצמו מוכיח שקיבל את שהיה לרבו לתת "

התקדמות השמש במהלך הסיפור מייצגת את הזמן ההולך ומתקדם. העולם אינו פוסק מנוע, וכל רגע מציב שאלות חדשות, שעמן מחויב פוסק ההלכה להתמודד. הצעיר עומד מול המציאות המשתנה ואינו יודע כיצד לנהוג; הוא מבקש תשובה מן הרב המבוגר.

אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט –

הרב, לכאורה, אינו משיב לשאלתו.

בהקשר אחר מספר התלמוד: "שאלו את רבי אליעזר: פלוני מהו (דינו) לעולם הבא? אמר להם: לא שאלתוני אלא על פלוני?! מהו להציל (ה)רועה כבשה מן הארי? אמר להם: לא שאלתוני אלא על הכבשה?! מהו להציל הרועה מן הארי? אמר להם: לא שאלתוני אלא על הרועה?!" (יומא סו ע"ב, וראו גם: תוספתא, יבמות ג, ג). ר' אליעזר אינו מספק תשובות ועונה באמצעות שאלות. מדוע?

התלמוד מוסיף שם (וגם כאן, בסוף הסיפור) הסבר: "מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם". כלומר, ר' אליעזר לא רצה לפסוק הלכה "מקורית" וענה רק על שאלות הלכתיות, שלהן היתה לו תשובה שקיבל מרבותיו.

בהמשך הסוגיה הנדונה כאן מסופר: "מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה; שתים עשרה אמר להם 'שמעתי', שמונה עשר אמר להם 'לא שמעתי'... אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה?! אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי – מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם"  (סוכה כח ע"א).

ההלכה של ר' אליעזר כוללת רק מה שקיבל במסורת מרבותיו ("שמעתי"). כאשר הוא "נדחק לפינה" ונאלץ לומר משהו משלו ולא משל מוריו, הוא אינו מוסר הלכה, אלא מתאר את התנהגותו. באופן אירוני משהו, ממשיך התלמוד ומספר על רבן יוחנן בן זכאי, שרשימת הנהגותיו דומה להפליא לזו של ר' אליעזר. קטע זה מסיים התלמוד בקביעה: "וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו". רצף הדברים מכוון להבנה שר' אליעזר לא חידש דבר מימיו, לא רק בהלכה, אלא אף בהתנהלותו האישית. כמו בסיפור הנדון כאן, אף פה משולבים הפנים ההלכתיים-למדניים והאישיים: כל מה שעושה הרב – ולא רק כל מה שהוא אומר – הוא שיעור שיש לתלמיד ללמוד ממנו.

ומה מבקש ר' אליעזר ללמד את יוחנן בדבריו כאן?

ייתכן שהוא מנסה ללמדו שרק תשובות העבר אמורות להנחותנו ושאם אין כאלה – עלינו להתעלם מן השאלה. אני מוצאת שהבנה זו בעייתית מאוד מבחינה חינוכית ודתית: האם ניתן להתחמק מהתמודדות עם המציאות? האם מותר לפוסק הלכה להימנע מלהכריע מול השמש ההולכת ומתקרבת, הולכת ומאיימת לפגוע בחוּמה?

אני מעדיפה לפרש שהתשובות ה"עקיפות" אמורות דווקא לכוון את התלמיד להבנה שמציאות חדשה מחייבת תשובות חדשות, שרבנים "ישַנים" לא תמיד יכולים לתת; דור האתמול אינו מסוגל לענות על שאלות המחר. אולי זו הסיבה לכך שר' אליעזר מזכיר ליוחנן ששיפוט, נבואה ומלוכה – כולם תפקידי מנהיגות – אינם דורשים גֵנים מיוחדים ובוודאי שאינם בנויים על "מסורת", וכל אחד – מכל שבט, מכל משפחה, מכל עדה – יכול לבצעם כהלכה, אם ידע להכריע באופן הנכון בזמן הנכון.העולם אינו פוסק מנוע, וכל רגע מציב שאלות חדשות

הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירשׂ עליה; הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא –

ברגע האמת מכריע התלמיד ופורש סדין. ר' אליעזר מגיב בשתיקה רועמת וביציאה מן הסוכה.

את יציאתו של ר' אליעזר מהסוכה ניתן להבין כתזכורת חשובה ליוחנן: כשאדם מכריע מעצמו, עליו לשאת באחריות להכרעתו. גם כשאין "מסורת" ואילן-עבר להיתלות בו בחיפוש מענה לשאלה, אין זה אומר שכל התשובות טובות. יש גם תשובות רעות, ואם בחרת באופן שגוי, עליך לשאת בתוצאות. נוסף על כך, אני רואה ביציאה זו גם הדגמה מעשית לגישתו החינוכית: מרגע שהתלמיד מסוגל להכריע בעצמו, המורה יכול להותירו לבד. תפקיד הרב הוא ללמד – להעביר את תשובות העבר לתלמידיו ולתת בידיהם כלים לענות תשובות חדשות. תלמיד שפסק הלכה בעצמו מוכיח שקיבל את שהיה לרבו לתת.

מעתה, אומר במעשיו ר' אליעזר ליוחנן, אתה עומד ברשות עצמך ועליך לשאת באחריות לבחירותיך. עזיבת המורה מותירה את התלמיד לבד – זה לא בהכרח נעים, אבל האם יש דרך אחרת להתבגר?

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי