האם זה פרדוקס?

אני כותבת. אני כותבת עכשיו מהמקלט אשר מצאתי מהמוות, בביתו של משה שרעבי מהגרעין. אני כותבת כי אנשים שאהבתי מתים. אני כותבת כי אבי מנחם מת, וגידי מת ושאולי מת. אני כותבת כי רבין, ראש הממשלה שלי, נורה ומת. אני כותבת כי המוות שלהם אינו זר לי. המוות אינו נוכרי לי. הוא ליווה אותי בכל פסע שפסעתי בחיי, מאז עזבתי את הגרעין.

הטלוויזיה פתוחה, ורואים אנשים חולפים על פני הארון של רבין, ורואים הרבה פרחים והרבה דמעות. גם אנחנו, משה שרעבי ואשתו ואני, בוכים עם כולם. הם בוכים על רבין ואני בוכה לא רק על רבין אלא גם על עצמי, ועל ההפגנה שאליה הלכתי, ועל המקלט מפני המוות אשר מצאתי בסופה המר. סבורה אני שאיני יודעת על שום מה אני מצטערת יותר, על עצמי או על המדינה. ויחד עם זאת אני סבורה שיודעת אני מה הדבר שאליו אני מתאווה. והדבר שאני מתאווה אליו הוא אהבה. אני פזורת דעת כדרכי. עם זאת, אני חשה שליבי אינו מכזב כאשר הוא מבשר לי אל מול פני המוות שהאהבה היא התשובה.

מתוך "היידה להגשמה"

פרודיה
ההנאה שבמשחקיות. אשכנזי (צילום: מוטי קיקיון)

אני זוכר שני דברים: עד גיל מאוחר לא הצלחתי לומר את האות ר' (מה שהיה די בעיה, כי לאחיי הגדולים קוראים עופר ורותם), והדבר השני קשור לקריאה עצמה. הייתי הילד האחרון בכיתה שהצליח להבין איך לקרוא (וזה קרא באמצע כיתה ב'). על שתי הבעיות התגברתי. היום אני, תודה לאל, אומר ר' ויכול לבטא את השמות של האחים שלי, וגם עם הקריאה הסתדרתי, וברגע שהבנתי את העיקרון, התחלתי לקרוא המון (ארבעה ספרים מהספרייה בכל פעם). אני מניח ששני האירועים גרמו לי לפתח יחס כפול אל השפה. אולי משום שנלחמתי על השימוש בה, השליטה שלי בה היא מאוד חשובה, ולכן בחרתי דווקא בכתיבה. מצד שני, הזיכרונות הופכים את השפה למשהו שהוא גם מאיים, אמצעי שאתה יודע בוודאות שאינו נשלט לגמרי בידיך.

נדמה לי שהעמדה הכפולה שלי לגבי השפה, הרצון לשלוט מצד אחד והפחד מצד שני, גרמה לי לחוש מאוד בנוח בפרודיה ספרותית. העובדה שאני מסוגל לשחזר שפה של כותב אחר שתהיה שלי מבטאת הן את הרצון לשלוט (עד שתוכל לדבר כמו מישהו אחר) והן את ההשלמה עם התחושה שהשפה היא לגמרי שלי. אך מעבר לעובדה שהפרודיה משקפת אולי יחס שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר, היא גם משקפת עמדה ברורה שיש לי ככותב.

אנשים מדברים על למצוא את הקול שלהם, ויש בכך משהו תמים. בתור קורא ומבקר, יצא לי לקרוא לא מעט ספרים, ואני לא חושב שיש סופר שבאמת יש לו עמדה שהיא רק שלו. כל הסופרים נשענים על כתיבה של אחרים, ובעיניי, זה לא דבר רע, אלא נהדר, משהו שמוכיח שלספרות יש קיום מעבר לקיום של כל ספר בנפרד. אל הסיבות הללו אני יכול להוסיף עוד סיבה לכך שאני אוהב להישען על דגמי כתיבה של אחרים, והיא האמונה שלי שספרות צריכה להעביר לקורא באופן מושלם הוויה מסוימת באופן אנושי וספרותי במשולב, ולכן רק מתוך עמדה פתוחה שמאפשרת משחק ניתן לעשות זאת. לפחות לדעתי.

אותה משחקיות, הישענות על אחרים, חיקוי והתאמת הכתיבה להוויה המתוארת הם מה שהופכים את הכתיבה הספרותית לכתיבה שאני הכי אוהב לעסוק בה. לכן, כשאני כותב ביקורות, אני מעדיף להכניס אותה נימה מהנה, וכשאני צריך לכתוב לאקדמיה, שם צריך להיכנע לתחביר האקדמי ולהישמע סמכותי ורציני, זה לוקח לי הרבה זמן ועולה לי בייסורים.

***

דבריו של אבנר היכו את הנוכחים בתדהמה, וכולם שמרו על דממת אלחוט. רק אחרי שאבנר ביקש מהם במפורש לחוות את דעתם אמר אבשלום בקול נכאים: לדעתי זו ההוכחה שיואב הוא אכבר גבר, אייזן בטון. רותקה היתה היחידה שניסתה לתת חיוך, אבל השאר נשמעו כמו גַרְמוֹשקה עצובה. ראובן אמר שלדעתו זאת חוצפה שאין כדוגמתה. הרי כאשר קיבוץ לוקח גרעין, הוא יודע שגרעין זה גרעין, ואפילו בצבא נותנים לגרעינים פֶּגש גרעין וערבי גרעין. אם התנועה תשמע על זה, הם יאכלו את הקיבוץ בלי מלח. אבנר התנגד מיד, וחרץ שלא צריך להביא את הבקשה לידיעת התנועה. אין הם הפריץ שאליו נלך להתחנן. ועד מהרה החלו השניים להרים את הטונים ולהפחיד את העורבנים שחיפשו מנוחת לילה באמיר האלון הסמוך.

אחרי שאורה שאלה אם ההליכה של יואב למדגה תזכה את הגרעין בתוספת תקציב ונענתה בשלילה, היא השתתקה, עד לרגע שבו רותקה אמרה שהיא לא מבינה למה יואב הוא לא צד בעניין. אורה חטפה חררה ואמרה: זה שהחלטה נוגעת לאדם מסוים, לא משנה את העיקרון המרכזי שעליו כולנו הסכמנו. כולנו הסכמנו שהקבוצה היא זו שמנהלת את העניינים. אם נלך בדרך שלך, התריסה כנגד רותקה, נצטרך לעשות סבב פגישות לפני כל החלטה, לוודא שכל המעורבים משתפים פעולה, וכל פעם יוציאו לנו את הנשמה. זה פשוט לא ילך. תחינה עלתה מעיניה הירוקות של רותקה והיא ניסתה לומר שהפעם זה שונה, שיואב חייב להיות בעניינים. אבשלום תמך בה ואמר, לא נראה לי לעניין לדבר עם יואב ולהרגיש שאני בוגד בו, אך כשראה את מבטי התוכחה של אורה ואבנר ניסה לפייס אותם בצחוק: טוב, אם זה כל-כך חשוב לכם אני אתנהג כמו אורי אילן, אשתוק ואשים פתק בין האצבעות "לא בגדתי".

אבנר רצה לנזוף באבשלום, כי מי שמדבר סרה ככה עלול להמשיך בקילוסיו ולהפוך אפילו את המספד של רועי רוטנברג לחוכא ואיטלולא, אך הוא התמסר לדבר החשוב יותר, לפולמוס העקרוני עם ראובן, שהתעקש לדידו של אבנר ללכת עם הראש בקיר. אבנר פשוט השתגע כאשר ראובן אמר לו, נו אז ככה זה יהיה, נזרוק בני גרעין ברגע שיתאים לנו? ומה נגיד אם הם ירצו לזרוק את פיני, סתם כי הוא מוזר? אבנר, שהתקשה למשול ברוחו, התפרץ ואמר: אתה עושה מכל דבר משל ושנינה! האם לא ידענו כולנו שבמסלול הנח"ל יש ויתורים, ושכמה מאיתנו יצטרכו לצאת להדרכה ואחוזים? ראובן ענה שיש אחוזים, ויש לתקוע לנו ברז ישר על ההתחלה. אבנר ענה שהוא לא מבין איך הוא מכנה את זה לתקוע ברז, הקיבוץ ביקש סעד ואנו צריכים להיות גאים שאנו יכולים להיות משענת שאינה קנה רצוץ.

סלנג

לפעמים, כשאנשים מתענגים על סלנג, אני חושב שזה מוזר וגובל בפרוורטי. יש המצאות טובות בסלנג, אבל זה לא אומר שכל ביטוי שתפס אצל נערים בני 13 כי מישהו אמר אותו בריאליטי זה משהו שראוי להתייחס אליו ברצינות תהומית, ובטח שלא להתענג עליו.

בצד זה, אני אוהב לשחזר סלנג בכתיבה שלי. ברומן האחרון למשל כתבתי את כל החלק הראשון בסלנג שבו אבא שלי ז"ל דיבר. הצחיק אותי שהיו אנשים שהסבירו לי בצורה החלטית שעשיתי טעות כי כתבתי בסלנג של פלמ"ח על אירועים בשנות ה-60. יכול להיות שזה נכון, אבל בני משפחה שלי (כמו אחותי) או חברים של אבי שקראו את הספר הרגישו שזו כן השפה שלהם אז, ולכן, מבחינתי הצלחתי לשחזר את מה שהיה חשוב לי.

אני מניח שיש אפשרות שאותם אנשים צודקים, שעשיתי טעות כסופר והייתי צריך לקרוא מחקר על הסלנג הנכון לתקופה. אבל בעיניי זו דווקא הוכחה לכך שיש נושאים כמו סלנג שלא צריכים לחקור אותם יותר מדי או לדעת לסווג אותם, במיוחד משום שהשפה לא בנויה בשכבות מופרדות, אלא היא מקשה עשויה שכבות רבות שמתערבבות זו בזו.

***

התקווה היא הסבל. התקווה היא אם כל סבל. ככה לפחות הרגיש ראובן שיפֶר אחרי שסיים את הבגרות ועלה עם גרעינו (גרעין ה"ל – היידה להגשמה) לשל"ת הראשון, לטבילת האש. החבריא קראה פעמיים-שלוש היי-הופ. הם היו מבסוטים עד השמים וראובן קיא בהם. למה הם עליזים כמו חתנים ואני חושש? עם כל העליזות, המכה עוד תבוא. מתי, אנא עארף. אבל כשיחטוף, נחטוף באבו-אבוהא. 

• " אנשים מדברים על למצוא את הקול שלהם, ויש בכך משהו תמים. בתור קורא ומבקר, יצא לי לקרוא לא מעט ספרים, ואני לא חושב שיש סופר שבאמת יש לו עמדה שהיא רק שלו. כל הסופרים נשענים על כתיבה של אחרים, ובעיניי, זה לא דבר רע, אלא נהדר, משהו שמוכיח שלספרות יש קיום שהוא מעבר לקיום של כל ספר בנפרד "

קפקאיות

כשאנשים מדברים על עבודה סיזיפית ומתכוונים לזה שהם עבדו קשה, מתחשק לי לומר להם שבעבודה סיזיפית, כל הקטע הוא שעובדים קשה ולא מצליחים. וכשמשתמשים במושג "קפקאי", הדברים אפילו גרועים יותר. אבל זה בעיקר מצחיק אותי, ואני רחוק מלהיות טהרן שחושב שתפקידי זה לדעת איך לדבר נכון ולתקן אנשים. דבר אחר שמצחיק אותי, וכנראה רק אותי, אלו מילים ישנות שהומצאו בתקופה מסוימת כדי לתאר משהו שקיים רק במרחב מסוים, כמו צלצל או אלתית, למשל, בסיפורים שמתרחשים בים. אני אוהב את המילים האלה מאוד, ולעתים אני מצליח לשבץ אותן בכתיבה שלי. ברומן הקודם שלי, "פרסונה נון גראטה", הצלחתי להכניס את המילה אלתית, ואפילו לא בהקשר ימי.

במשך שבע שנים ניסיתי לכתוב את "היידה להגשמה", ולא הצלחתי. חשבתי שמדובר בעניין רגשי ובקושי לכתוב על עולם הנח"ל שאבי היה מאוד קשור אליו. חשבתי שהפתרון הוא עניין רגשי, אבל אז הבעיה נפתרה יום אחד כשעלה המשפט הראשון בספר: "התקווה היא הסבל". אני לא יודע אם העובדה שאת הפתרון מצאתי בשפה קשורה לכך שלצד הבעיה הרגשית היתה גם זו הלשונית, או שפשוט השפה היא משהו שסייע להתמודד עם הכניסה לעולם רגשי עמוק, אבל בכל מקרה, למדתי מאותו רגע משהו טוב על השפה, משהו שהזכיר לי למה בחרתי דווקא בכתיבה.