מונולוגים מהקישקע

"אחי, כבר אמרתי לך שפה זה הצ'ולנט הכי טוב בארץ? תראה, אפילו עידן רייכל בא לאכול פה".

(אברך ג'ינג'י מאיר לי פנים ומנסה להראות לי שהוא שולט בעולם הבידור החילוני).

עוד אחזור לאותו בחור חביב ולצ'ולנט הכי טוב בארץ, אבל קודם, אנסה להכניס אתכם הקוראים בכמה מילים אל תוך קסם מיוחד, פנינה, שירושלים, שלעולם לא מפסיקה להפתיע, העניקה לי ביום חמישי האחרון.

מטבען של אגדות אורבניות שהן עוברות מפה לאוזן. בסוף השרשרת, או בתחילתה - תלוי בנקודת המבט – תמיד יש מישהו שבאמת חווה, ראה, היה עד לדברים במו עיניו. מובן שהמישהו הזה הוא חבר של חבר של בן דוד רחוק, אבל הוא קיים – ותשמעו, אתם לא מאמינים איזו חוויה מטורפת היתה לו.

 
יאמי. חמין (צילום: ויקיפדיה) 

וכך, כבר קרוב לחמש שנים אני שומע לחשושים, אגדות וסיפורים על ימי חמישי בחצות הליל: בזמן שבצד הדרומי של רחוב יפו אנשים מזמינים את הבירה השלישית או את הצ'ייסר, או את שניהם, חיי הלילה של מאה שערים והשכונות הסמוכות לה - כך מספרים - רק מתחילים להתעורר. ותתפלאו, בירה זה לא הסיפור המרכזי שם.

מה כן? השמועה מספרת שבכל יום חמישי בלילה, אחרי עוד יום לימודים מפרך, ולפני ליל לימודים ארוך שבסופו הכנות למנוחת השבת, עוזבים מאות תלמידי ישיבות את השטיבלעך לשעה קלה והולכים לרומם את רוחם, שלא לומר לפטם את כרסם, במנת צ'ולנט עסיסית. אתם קוראים נכון, צ'ולנט, או אולי טשולנט, ובקיצור חמין, כפי שהוא נקרא בעדות מסוימות. אותו מאכל של שבת-בצהריים-אצל-סבתא, הופך למעדן מלכים בימי חמישי בלילה לכל אותם ציפורי לילה שמעופפות בשכונות החרדיות.

אחרי 29 שנה שבהן אני גר בירושלים (בהפסקות), החלטתי לבדוק אם אכן יש אמת באגדה.

פסטה באסטה, גרסת מאה שערים

התחלנו את הסיור בשכונת גאולה, שם, סיפרו לנו יודעי ח"ן, נוכל למצוא את "הצ'ולנט הטוב ביותר בעולם" (כדי להבין את הלך הרוח שבו הדברים נאמרו, דמיינו ויכוח חבר'ה אופייני בשאלת החומוס הכי טוב בארץ). ואכן, ליד גרם מדרגות מעט מוזנח, מצאנו את השלט המבשר על "צ'ולנט עולמי". השותף שלי למסע הלילי מספר לי שהוא כבר ביקר פה בעבר ומתפאר במנה ענקית ב-13 שקל, ובכוס קולה בחצי שקל בצדה. הלילה המזל לא לצדנו; מתברר שתלמידי הישיבות נמצאים בחופשה, ולכן בעל המקום לא עובד.

מאוכזבים ורעבים, אנחנו מחליטים בצר לנו להמשיך למסע בעקבות הצלחת הנכספת. אחרי בירורים עם אנשי המקום, אנחנו שומעים על צ'ולנט מפורסם אחר, של "זכרון מוישה", גם הוא בגאולה, ומקבלים טיפ מזהב: בימי החופשה, עדיף לקפוץ לשכונת בית ישראל, מרחק שבע דקות הליכה, שם נמצא את כל הצ'ולנט שרק נוכל לאכול. " הרחוב הומה אדם, ואנחנו עומדים בפני בחירה בין שלוש "מסעדות" צ'ולנט שונות, ולבסוף אנחנו מחליטים, כמו כל תרמילאי טוב, ללכת למקום הכי עמוס. וכך, בעודנו מפלסים את דרכנו בין אברכים מזוקנים, ישיבה-בויז בכובע בייסבול הפוך ועוד כמה נערי גבעות חרד"לניקים שבאו לסיים את הלילה, אנחנו מגיעים סוף סוף למנה המיוחלת "

אנחנו משנסים מותניים ויוצאים לדרך. מי שמעולם לא טייל באזור הזה של ירושלים בשעות הלילה, הפסיד את אחד החלקים המרתקים של הכרך. "עיר ללא הפסקה", תל אביב קוראת לעצמה? הצחקתם את החבר'ה שחולפים על פנינו בהליכה נמרצת, מנידים את ראשם לשלום וממהרים – אלוהים יודע לאן – כשפחית קולה ביד אחת וספר קודש כלשהו ביד השנייה. מדי פעם בפעם, אחד מהם נעצר לשאול בחיוך אם הלכנו לאיבוד, ובדרך כלל החיוך שלו מתרחב עוד יותר כשהוא שומע מה באנו לחפש הלילה. "לכו לבית ישראל", אנחנו ממשיכים לשמוע, "שם תוכלו למצוא את הצ'ולנט הכי טוב בארץ/בעולם/ביקום".

אנחנו חולפים על פני כיכר השבת המפורסמת ומעמיקים עוד אל תוך השכונה, והנה אנחנו מגיעים למרכז העניינים – היכן שהכול קורה. כיכר החתולות, או אם תרצו, שוק מחנה יהודה אזור הפסטה באסטה – רק בגרסת מאה שערים.

האלטרנטיבה האמיתית

הרחוב הומה אדם, ואנחנו עומדים בפני בחירה בין שלוש "מסעדות" צ'ולנט שונות, ולבסוף אנחנו מחליטים, כמו כל תרמילאי טוב, ללכת למקום הכי עמוס. וכך, בעודנו מפלסים את דרכנו לדלפק ההזמנה, בין אברכים מזוקנים, ישיבה-בויז בשחור-לבן וכובע בייסבול הפוך ועוד כמה נערי גבעות חרד"לניקים שבאו לסיים (או אולי להתחיל) את הלילה, אנחנו מגיעים סוף סוף למנת הצ'ולנט המיוחלת. מובן שאין מה לדבר על מקום לשבת בפנים, ולכן אנחנו לוקחים את כלי הפלסטיק(!) שלנו, גוררים שני ארגזי תנובה ירוקים מהערימה בכניסה ומתענגים על התערובת הלא מזוהה, וה-הו-כה-טעימה שלשמה חצינו את הגבול הבלתי נראה שבתוך ירושלים.

בעודנו עומדים בתור, מספר לי האברך הג'ינג'י החביב שהוא כבר כמה שנים לומד וגר בבני ברק, ואף על פי שגם שם יש להם את ה"צ'ולנט הכי טוב ב...[השלם את החסר]", שבכל יום חמישי אפשר לראות בו סלבריטיז כמו דידי הררי (הנה עוד אגדה אורבנית שצריך לבדוק בהזדמנות), הוא עדיין מקפיד לקפוץ מדי פעם בפעם לצ'ולנט שליד ישיבת מיר במאה שערים. לא רק שפה הוא גדל, אלא גם יש פה את הצ'ונלט הכי טוב ב...[כל התשובות נכונות].

חצי שעה מאוחר יותר, אחרי שקינחנו במאפה של לילה במאפייה הסמוכה (עיר ללא הפסקה, כבר אמרנו?), אנחנו כבר בדווידקה, חוצים שוב את הגבול לירושלים המוכרת. חבורת בנות מבושמת ומבוסמת חולפת על פנינו כשאנחנו עוברים ליד השוק. גם הן יצאו הלילה בירושלים למקום שייחשב בעיני רבים "אלטרנטיבי". גם הן כנראה לא יודעות שאילו היו הולכות עוד רבע שעה בכיוון צפון-מזרח, הן היו יכולות למצוא את הצ'ולנט הכי טוב ביקום. נשבע לכם, בוודאות!

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי